חנוכה / דרשות לכל שבתות השנה והמועדים – הרב יצחק ניסנבוים הי"ד

לחנכה,

 בשוב ישראל מבבל לאיצחק ניסנבויםרצו שמע מפי הנביא: "לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי" וישם לו את הדברים האלה לקו לדרכי חייו החדשים, לא בנה לו מבצרים, לא סדר לו גדודי חיל, לא הגדיל כחו ולא השגיא חילו, אך שם כל מעיניו לחזק רוחו בקרבו, להנחיל תורתו ולהפיצה בין כל שדרות העם ולהשניא את כל קניניו הלאומיים – שפתו ותולדתו. ישראל העלים עין מכל הנעשה סביבו ונפנה את כל מבטו ויחדרו פנימה ויאדיר כחותיו הרוחניים ויעש את תורתו לעצם מעצמיו, לנשמתו בקרבו! סביביו "המו גוים מטו ממלכות" והוא יושב שלֵו בארצו, עובד אדמתו ולומד תורתו. הזרם הכללי הגיע גם אליו, הוא יצא מרשות פרס ויכנס לרשותו של יון, עבר מיד ליד, מממלכת מוקדן למלכות מצרים, אך הזרם הזה כמו נגע רק בנופו ולא בנשמתו של רוב העם, התפתחותו הפנימית עפ״י תורתו ובתורתו לא נפסקה. מי נביא ויודיענו מה היתה תוצאת התפתחות טבעית כזו לו הלכה ונמשכה בדרכה שסללה אז, אך "מה שאירע לאבות אירע לבנים". יעקב השתמט מלבן ומעשו ונפל בידי בניו, וגם אז לא מידי מלכי מצרים ומוקדן נפתחה הרעה לעמנו, כי אם מאת בניו! רוח יון חדרה אל נאות יעקב ותִשְבְּ לה שבי. נמצאו בני ישראל שהתמכרו אל רוח הוללות ומשובה של היונים ויחלו להלחם את רוח ישראל. זאת הרוח, העושה את אלהיה כבני אדם וגדול כחם של חרשיה לדמות יוצר לצורה, נגשה להשליך נעל על זו הרוח העושה את אנשיה כאלהים וגדול כחם של נביאיה לדמות צורה ליוצרה; אלה שאליליהם נדבקים בם לעשות כל מעשה תבל וזמה כמותם ערכו מלחמה מול אלה הנדבקים באלהיהם לעשות טוב וחסד, להתנהג ברחמים וחנינה כמותו, והמלחמה המוסרית והרוחנית נפוצה.

אך לו היתה המלחמה הזאת רק "מלחמת הרוח", רוח יון ברוח ישראל, מלחמת הדעות וההשקפות, כי אז לא היתה כל סכנה נשקפת לתכונתו העצמית של עם ישראל. רוח ישראל היתה בודאי יוצאת מן המלחמה הזאת וזר נצחון על ראשה, כשם שנצחה אחרי מאות שנים את זו הרוח של רומא – יון. רוח ישראל באידיאליה הרוממים לא תכנע לעולם תחת החמריות הגסה שרוח יון ורומא מלאה ממנה. היא היתה לוקחת מאהבתה את כלי זינה היפים והטובים והתלבשה בהם, ובזה היתה מגדלת עוד יותר את כחה לא רק להלחם מלחמת מגן, כי אס גם לצאת למלחמת תנופה להכריע את כל העולם תחת השפעתה, אבל ה"מתיונים" האלה בהרגישם כי אין כח ברוחם לעמוד מול הרוח הישראלית החזקה ממנה קראו את האגרוף לעזרתם ויקראו את גדודי יון לבוא לנעוץ חרב בבית המדרש, להכניע ביד חזקה ובחרב שלופה את רוח ישראל הסוגרת את הדרך לפני רוחם. הגדודים באו ונהרי נחלי דם החלו לשטוף בין הרי יהודה, אז הוכרח ישראל לעזוב את תכנית חייו שהתוה לו נביאו ולהשתמש גם הוא בחיל ובכח -למען הגן על רוחו, על תורתו השרופה ועל מקדשו שנטמא. אז כתתו בני ישראל את אתיהם לחרבות ואת מזמרותיהם לחניתות, עובדי אדמה היו לבעלי מלחמה, וכהני ד׳, מורי העם, למצביאי צבאות וישיבו מלחמה שערה! בקול קורא: "לד׳ הישועה" התנפל יהודה המכבי וגדודיו הקטנים על חיל יון הרב והעצום, וילך מחיל אל חיל עד נראה אל אלהים בציון, עדי עמדו רגליו בשערי ירושלים. הנה הוא עובר, הגבור היהודי, על פגרי החללים השטוחים לרבבות ברחובות העיר ובחצרות  המקדש, להוציא את הצלם מהיכל, להרוס המזבח המגואל בדם חזיר ולטהר את בית ד'. הנה הוא צועד ברוב כחו וקול העם נשמע ברעו, קול תרועת שמחה נשמע מכל עברים! אך מדוע זה ענן כבד רובץ על פני הגבור הנערץ הזה שהשיג מטרתו? לא קול ענות גבורה שומעת אזנו, לא קול התרועה של העם חודר ללבו, קול אחר קורא לו מעמקי לבבו, הוא קול הנביא הקורא לגבור ישראל הראשון, לדוד בן ישי: ״דם לרב שפכת – לא תבנה בית לשמי". ספק נורא אוכל כעש את לבבו: האם טוב עשה לשפוך דם רב, לצעוד אל מקדש ד׳, אשר קול ברזל לא נשמע בהבנותו, על פגרי בני אדם? האם יכול הוא לשמוח על נצחונו אם נצחון זה עלה בחיי רבבות אנשים שנפלו מתים על שדה קטל ובחיי רבבות משפחות שנשארו אמללות לכל ימי חייהן? האם יכול הוא לקבוע את ימי הנצחון לימי חג לעמו? הוי, ספקות נוראים מאד!

 אבל הנה טהרו המקדש, בנו מזבח חדש, טהור, צריכים להדליק את המנורה – ואיננה! מצאו שבעה שפודים, תקנו מנורה פשוטה – ואין שמן! מצאו רק פך אחד ובו שמן די רק לנר אחד וללילה אחד. עמדו וחלקו את השמן, לכל שבעת הנרות והדליקום. אין זהר מזהיר להרהיב את העינים, אבל השלהבת מחממת את הלב ושופכת רוח שמחה בקרבו, סוף סוף החל נר ישראל לדלוק. שמח הלב, שמח ורועד ונוגה, עוד מעט ואפס השמן בנר וכבתה השלהבת וחשך ישוף את מקדש ישראל, עוד מעט ואפסו הכחות האחרונים של מתי מספר הגבורים, וגבר האויב ונר ישראל יכבה ועוד הפעם ימי חשך יבאו לישראל, חשך ואבדון לאומה המפרפרת בין החיים והמות! רועד, רועד הלב וענן תוגה הולך ופורש מעל פני ראש הגבורים, הכפוף תחת סבל הספקות המוצצים לשד חיתו, ומתפשט על פני כל הגבורים המטהרים את המקדש והמדליקים את נר ישראל. עוד רגע, עוד רגע ויתם השמן, עוד רגע, עוד רגע ויתר הלב ממקומו! אבל מה זאת? כבר עבר חצות ליל והנרות עודם דולקים, שעה אחרי שעה עוברת, השלהבת בהירה ומזהירה והנרות מלאים שמן! הקול הולך ומתפשט בכל העיר, ההמון הולך וגדל, כלם עומדים משתוממים למחזה הנסי הזה, הלב פועם, פועם, הוא מתמלא תקוה! נר ישראל לא יכבה עוד, האויב לא יגבר, עד שיתם שמן זה יובא שמן חדש, גבורים חדשים יקומו לישראל והוא יושע מכל צרותיו! אז החלה השמחה האמתית, אז הבינו הגבורים כי טוב עשו במלחמתם, מן השמים הסכימו על ידם כי אמנם באה העת להגן על הרוח דוקא בחיל ובכיח, לכל עת, ועת לכל חפץ תחת השמים! נס פך השמן היה להם לאות מן השמים, כי ״מלחמת מצוה״ נלחמו את היונים, ולשנה הבאה קבעו את הימים האלה לימי שמחה בהלל והודאה. לא את ״ימי הנצחון״ על אויביהם קבעו  לחג, כנהוג בכל העמים, הימים האלה גם אינם נודעים לנו מתי היו, כי אם את "ימי ההכרה״, כי "החיל והכח״ שהמכבים הראו היו ב״רוחי״, ברוח ד׳ צבאות! את הרעיון הזה חפצו חכמינו ז״ל להבליט ושאלו: "מאי חנכה"? וענו: "כשנכנסו היונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקי ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמוגה ימים; לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". (שבת כ"א:) גם חז״ל ידעו היטב את כל גבורות החשמונאים ואת נצחונותיהם הגדולים על גדודי יון העצומים. אבל אם את ימי הנצחונות האלה אנחנו  חוגגים, "מאי חנכּה"? מדוע קבעו את החג ביום כ"ה כסלו ולא בימים שבהם היו הנצחונות? על זה באה תשובתם בדבר "פך השמן" וקבעו לחג האורים את הימים שבהם הכירו הכל, כי המלחמה הזאת היתה מלחמת ד׳ והנצחון – נצחון הרוח, נצחון היהדות! על מלחמה זו, שנלחמו בני לוי, שעזבו את תעודתם הנשגבה להורות משפט ליעקב וללמד תורה לישראל ויצאו לירות חצים בלב היונים וללמד בני ישראל קשת, התפלל משה רבנו לפני מותו: "ברך ד׳ חילו ופעל ידיו תרצה. מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון״ (בראשית רבה פ׳ צ״ט). יהודה המכבי יצא להציל התורה מאבדון והאומה מכליון, ונצחונותיו אלה הם נצחונות נצחיים, את חפש העם והארץ אמנם אבדנו תיכף בנפול הגבור הזה חלל על שדה המלחמה (לדעת חוקרים אחדים נקבר מתחת הר נבו, מקום קבורת משה רבנו.) באשמת ראשי העם שהסתפקו בחפש הדת, בלי הבין כי בלעדי חפש העם והארץ אין גם חפש הדת, אבל ע״י מלחמותיו וגבורותיו עלה אח״כ בירי אחיו להשיג ולבצר ולהגדיל את החפש המדיני של עמנו ע״י דיפלומטיא, שסמכה עצמה על הכח הגדול שהעם הראה בעת המלחמה. ואם סוף סוף באו הרומאים, שמשפחת החשמונאים הביאתם לארצנו, וגזלו ממנו את חפשנו וארצנו עד היום הזה, אבל אומתנו שנשארה בחיים ותורתנו אִתה היא ק הודות לנצחונות יהודה המכבי, שעל יידם היה עמנו במשך כמאתים שנה אדון לעצמו, ובתקופה זו קמו לנו אבות התורה, התנאים הראשונים. וכשם שנצחונות אלה הם נצחונות נצחים, כן "ימי החנכּה" הם "ימים טובים״ נצחים לנו. "בטלה מגילת תענית, חנכּה לא בטלה" (ראש השנה י״ט:) – אף כי אין אנו קוראים במגילתה, היא לא בטלה עד עתה ולא תבטל לעולם. "הקרבנות כל זמן שבית המקדש קים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו״, נרות חנכּה לעולם יאירו. (במדבר רבה פ׳ ט״ו ורמב״ן על התורה   פ׳ בהעלותך.)

מלחמת אנטיוכס אפיפנוס בישראל היתה המלחמה הראשונה בתולדות עם ישראל בתור עם בעל תורה מיוחדת. כל המלחמות שנלחמו הגוים עם ישראל מימות השופטים ועד נבוכדנצר מלך בבל היו רק בעם בעל ארץ מיוחדת, הם חפצו רק לקחת את ארצו מידו ודבר לא היה להם את תורתו, ולו ישבו בארץ ההיא החתי והגרגשי היו נלחמים גם אתם. לא כן מלך יון. לו הזניחו בני ישראל את תורתם, כי אז לא נגע בהם ובארצם. אז החלה המלחמה נגד דת ישראל והיא הולכת ונמשכת עד היום הזה ואוחזת גם עתה באלה האמצעים שאחז בהם אויב דתנו הראשון. הוא היה הראשון להעליל עלילות שוא על דתנו, ועלילותיו עדיין מתהלכות בקרב העמים בצורות שונות. הוא הוציא דבה, כי מצא במקדש ישראל יוני אחד שהיהודים פטמוהו להקריבו על מזבח אלהיהם; ומני אז מאמינים רבים, כי ליהודים דרוש דם אדם לצרכי עבודת דתם! ־הוא העליל, כי מצא ב״קדש הקדשים" שלנו "ראש חמור", שלו אנו עובדים ולפניו אנחנו כורעים; ומני אז מעלילים עלינו כל "ראשי חמורים״, כי "עם החמר״ אנחנו ושרש נשמתנו היא המטבע! בעלילות אלה טמאו היונים באמת את כל השמנים שבהיכל, את כל קניני רוחנו, ומי-יודע אם לא נמצאו אז רבים גם בקרב היהודים ה״מתיונים״ שהאמינו לדברי "פטרונם", ש״הכהן הגדול" וה״בוגד הנורא״ מינילאוס, אולי, גם אִשֵר את הדבר הזה ואולי גם החביא באמת יוני פטום בבית המקדש והעמיד "ראש חמור"בקדש הקדשים! אז באה מלחמת החשמונאים וטהרה את בית מקדשנו מהעלילות וטהרה את עמנו מחלאת האמונה בעלילות האלה.

 לפחות ידע ישראל את תומתו ובור דתו וירוק בבוז בפני המעלילים! התשובה היותר חזקה על עלילת החמריות הגסה של עמנו ענו אז "חנה ושבעת בניה". הנה הילד הקטן לא חפץ להשתחוות לפסל, לא חפץ לעבור על תורת אלהיו גם למראה עין, אף כי "טבעת זהב" מונחת לרגלו. הקיסר (אנטיוכס לדעת רבים) מבקש ממנו: "אישדי לך גושפנקא וגחין ושקליה כי היכיא דלימרו קביל עליה הרמנא דמלכא", והאפרוח הקטן הזה עונה בגאון: ״חבל עליך קיסר, חבל עליך קיסר! על כבוד עצמך כך, על כבוד הקב״ה על אחת כמה וכמה (גטין נ״ז:), והוא הוצא להורג. זו היא החמריות של עם ישראל!

מלחמת החשמונאים – היתה לא רק נצחון כלפי חוץ, כי אם עוד יותר נצחון כלפי פנים, היא השיבה לנו את כבודנו בעיני עצמנו, הכרנו על ידה את כחנו הרוחני והמוסרי הגדול וטעמנו את פרי עבודתנו, שעבדנו מיום שובנו מבבל לחזק את רוחנו, והכרנו לדעת את ערכו של הכח הרוחני גם בעם שהעיקר, כמדומה, הכח הגופני; ולכן קבל עליו עמנו לחוג את החג הזה ברצון עצמו, והוא נשמר בתוכנו עד עתה, ועתה בעת ההתעוררות הלאומית, התעוררות ההכרה העצמית, החלו לחוג את החג הזה בהמון רב וברוב פאר והדר. ואמנם יש לנו על מה לשמוח ומה לזכור בימים אלה!

———-

הרב יצחק ניסנבוים, תרכ"ט (1869) – תש"ג (1943), רב ודרשן, האישיות המרכזית בתנועת המזרחי בפולין ומשנת תרצ"ז נשיא התנועה.

נולד בתשרי תרכ"ט, 1868 בבוברויסק, שברוסיה הלבנה. למד בישיבת וולוז'ין. שם הצטרף לאגודה הציונית החשאית "נצח ישראל". התיידד עם הרב שמואל מוהליבר, ובהשפעתו נעשה המזכיר הראשון של תנועת המזרחי שנוסדה באלול תרנ"ג, 1892, בוועידת דרוסגֶניק. השתתף באסיפת הייסוד של המזרחי בשנת תרס"ב. בתרס"ה, 1905, ביקר בארץ ישראל. השתתף בקונגרסים הציוניים ועשה הרבה למען הקרן הקיימת לישראל. בטבת תרע"ז, 1917, התחיל לערוך את השבועון "המזרחי" של תנועת המזרחי המחודשת בפולין. היה בין היוזמים להקמת בית המדרש לרבנים "תחכמוני" בוורשה, הקמת מחלקת החרדים של הקרן הקיימת לישראל ועוד. בקיץ תרצ"ז, 1937, נבחר כנשיא המזרחי בפולין.

ברבות הימים היה אחד ממנהיגיה הרוחניים והפוליטיים של הציונות הדתית. הוא התעמת עם המתנגדים ליישוב ארץ ישראל, עודד לעלות אליה, וקרא בין היתר לשיפור רמת החינוך ולזקיפות קומה לאומית. במחצית שנות השלושים חש במשבר החריף שפקד את האומה, וראה בתקופה רבת הייסורים איתות לעידן חדש המתקרב ובא. מתוך כך הקדיש את עיקר עיונו לדרכי הגאולה.

בעת שנכנס לגטו ורשה היה כבר חולה, אך המשיך להנהיג את ציבור אנשי "המזרחי" בגטו, ונודע בהקשר לאִמרה המיוחסת לו על "קידוש החיים". הוא קיבל סרטיפיקט לארץ ישראל אך סירב לעזוב, והמשיך להעניק תמיכה והשראה בתוך הגטו עד הירצחו, כנראה באב תש"ג (1943).

מספריו: "דרוש וחומר לדרוש", "הגות הלב", "היהדות הלאומית". "עלי חלדי",  "מסורת וחרות", "היהדות הלאומית: דרושים ונאומים", "קנייני קדם" ועוד.   פעולותיו זכו להערכה רבה מצד תנועת "הפועל המזרחי", ו"בארות יצחק", אחד מקיבוציה, נקרא על שמו.

מקורות:

אתר "רבנים שנספו בשואה"

הספר "משנת תורה ועבודה"

עין לורשה – לזכור ולהזכיר – המרכז ללימודי שואה מכללת ירושלים

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “חנוכה / דרשות לכל שבתות השנה והמועדים – הרב יצחק ניסנבוים הי"ד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s