לשבת זכור ולפורים / הרב יצחק ניסנבוים הי"ד

יצחק ניסנבויםלשבת פרשת זכור

כידוע, הפיל המן הרשע פור, הוא גורל, מחודש לחודש למצוא ״שעת כושר״, איזה חודש שאין לישראל כל ״זכות״ בו להגן עליו, כדי לכלות את נקמתו בעם חרמו. והנה חודש אחרי חודש עובר לפניו ובכל אחד יש איזו ״זכות״ על ישראל. לאלה ״זכות דתית״, כמו: פסח וקבלת התורה, לזה ״זכות״ לאומית : השלמת החומה של ירושלים, לזה ״זכות״ נשים, זכות שרה אמנו, ולזה – חודש אב – ״זכות הפורעניות״, – גם פורעניות ״זכות״ היא לפעמים… – עד שנפל הפור על חודש אדר,  ואורו עיניו של המן הרשע. זהו חודש, שאין בו כל ״זכות״ לישראל… אבל רשע זה האמין תמיד ב״מזלות״, ועל כן החל לבדוק גם ב״מזלות״ של החדשים. והנה שוב אותו דבר: כל מזל ומזל, יהי אריה שור או גדי, יהי עקרב, בתולה ומאזנים, כל אחד ואחד מהם מלמד ״זכות״ על ישראל.  ואולם כיון שהגיע למזלו של אדר, מזל דגים, נתר לבו משמחה: מזל זה אינו מלמד שום זכות על ישראל… – הדג הוא אלם – אז קרא המן בצהלה: ״אדר אין לו כל זכות ומזלו אין לו כל זכות״ – הרי להשמיד ולהרוג ולאבד בו את כל היהודים״… (מדרש אסתר).

ואפשר, כי כדי לבצר זמן־תורפה זה, חודש שכולו חייב, לבל יבואו בו בני-המן הרשעים בגזרותיהם על ישראל, באו אחר כך חכמינו ז״ל ועשו את חודש אדר לכולו זכאי: הם קבעו בו, מראשית החודש עד אחרית החודש, המון מעשים דתיים ולאומיים, ש״זכותם״ כבר תגן על עם ישראל לעולמי-עולמים…

ובכן, שנו חכמים במשנה: (שקלים פ״א) ״באחד באדר משמיעים על השקלים ועל הכלאים״. קודם כל ״נתנו קול״, הכריזו לעם, שכל אחד ואחד יביא את שקלו ללשכה המרכזית, בכדי שיהיה ביד ההנהלה הראשית די כסף ובעתו ובזמנו לכלכל את העבודה הצבורית, את עבודת-העם בבית מקדשו, במרכז חייו הרוחניים. אבל אין בן ישראל יכול לצאת ידי חובתו לעמו ולקדשיו בתשלום ״מס״ גרידא. הוא צריך לסדר את כל יסודות חייו הפרטיים, על פי תורת העם. מקורות-פרנסתו צריכים לנבוע באפיקי התורה. ועל כן יחד את ההשמעה על ה״שקלים״ – סמל עבודת-העם – באה גם ההשמעה על ה״כלאים״, על עבודת-האדמה, מקור המשק הלאומי והפרטי גם יחד, שתהיה על פי מצוות התורה וחוקיה.

אבל גם אז כבר ידעו, כי ״השמעה״ גרידא אינה מספקת לבני ישראל. בכרוזים לבד, אף אם יצאו מטעם הסנהדרין הגדולה, לא ישיגו הרבה; ולפיכך התקינו, כי שני שבועות אחרי ההשמעה, בט״ו באדר, ״שלחנות יהיו יושבים במדינה״ לקבל את השקלים. ואין כל ספק, כי היושבים לפני השלחנות היו גם בבחינת ״תובעים״… וכעבור עוד שבוע,  בכ״א באדר, כבר ״התחילו למשכן על השקלים״: ובמקום שכבר ממשכנין – היו בטוחים, שה״מס״ ישתלם…

וכשם, שאין השמעה גרידא מספקת לגבי ״שקלים״, לגבי תשלומי כספים, כן אין השמעה זו מספקת גם לגבי ״כלאים״, לגבי שמירת המצוות בעניני פרנסה… גם פה יש שכל ה״כרוזים״ שבעולם, אף בחתימת כל גדולי התורה, לא יועילו דבר. ״אדם בהול על ממונו״ ושבעים ושבע הוא בהול, על פרנסתו… ועל כן בט״ו באדר היו ״יוצאים על הכלאים״, יוצאים ומשגיחים שיעקרו…

השנחה זו איננה כלל מן הקלות, בפרט אם כלאי-השדה שרשם – בכלאי-הלב וכדי לעקור את כלאי-הלב: התועלת העצמית הנפרזה, באה יחד עם העבודות האלה שורה שלמה של עבודות-צבור אחרות.

בט״ו באדר ״מתקנים את הדרכים והרחובות ואת מקואות המים ועושים כל צרכי הרבים ומציינים את הקברות״… אם תקון הדרכים והרחובות בא אז בשביל עולי-הרגל לירושלים, או בשביל להקל על הרוצח בשוגג את מנוסתו לעיר מקלטו. הנה עתה צריכים לתקן את הדרכים והרחובות בארצנו בשביל להקל על ישראל הנרצח במזיד את עליתו לארץ מקלטו… – ודרך אנב ימצאו ה״עולים״ גם פרנסה קלה בעבודה קשה… ואם תקון ״מקואות המים״ בא אז לשם שתיה או לשם טבילה, הנה בימינו כבר צריכים לתקן את ״מקואות המים״, המים שנקוו ועומדים במקום אחד, גם כדי להבריא את הארץ ותושביה ולהצילם מסכנת המחלות, הצפויות להם מהמקואות ה״פסולים״ האלה…

ו״צרכי הרבים״, הדורשים עושיהם, רבים הם, רבים מאד. מהם ״דיני ממונות״ ומהם ״דיני נפשות׳, ולעשותם – יש צורך בהרבה כחות, הרבה כשרונות והרבה מרץ. ויש ״צרכי רבים״ שדורשים גם זהירות רבה, כמו: ה״קדשות״, ״חרמות״, ״טהרת מצורע״, ״רציעת עבד עברי״, ״עריפת עגלה ערופה״ וכו' (עיין ירושלמי שקלים פ"א) אשר לא כולם מומחים הם להתעסק בהם…

וזהירות יתרה דרושה ל״מציינים את הקברות״… לא כל ה״קברות״ שוים ולא כל המציינים שוים… יש שיבואו לציין בסימני ״טומאה חמורה״ כל ״שדה בית הפרס״ אך ורק מפני שנחרש בו הקבר… ויש מציין ״מנפה והולך״ שיחשוב לטהור גמור ״שדה שאבד בו קבר״ אם כי ריחו נודף למרחוק… ויקרה לפעמים, שמה שאחד חושב ל״קבר מת״ חושב השני ל״מקור חיים״… ואף אם מוצאים באמת קבר מת, הרי צריכים ה״מציינים״ להזהר הרבה בהיקף הציון. אסור להם לצמצמו ביותר, ״שלא להפסיד את הטהרות… ואסור להם להרחיבו ביותר ״שלא להפסיד את ארץ ישראל״…(מויק ה׳.) והפסדה של ארץ ישראל הוא הפסד טהרות נם כן…

ובין כה וכה, וחודש אדר היה מני אז לחודש, שעמוס כולו בעבודות עם, בטהרת-לאום ובהכשרת-ארץ. ועל כן גם היה חודש זה לחודש השמחה.  ״משנכנס אדר מרבים בשמחה״ כלומר: עובדים עבודות-אדר בשמחה, כי כל עבודה שישראל עובד בשמחה עבודתו מתקיימת ומצליחה בידו,  היא מביאה פירות ופירי-פירות…

וכבר בארו הדרשנים את הכתובים: ״הזורעים בדמעה ברנה יקצרו הלך ילך וגו'״, באופן זה: בין הזורעים בדמעה, בצער וביגון, ובין הזורעים ברנה, בששון ובשמחה, שניהם יקצרו. ההבדל הוא רק בזה, כי מי שזרע בעת ״הלך ילך ובכה״ ב״דמעה״ הוא רק ״נושא משך הזרע״,  קצירו מביא לו רק מה שזרע… אבל ״בוא יבוא ברנה״, מי שזרע בשמחה, הוא ״נושא אלומותיו״, קצירו יביא לו פרי למכביר… ( תהלים קכ״ו, ל')

לפורים

חג גלותי אחד יש לנו ושם גלותי לו – פורים. אם יש מזל לישראל, או ״אין מזל ישראל״ – שונאיו בנפש מפילים פור וטורפים בקלפי לשלחו לעזאזל… עצתם אמנם מופרת ברגע האחרון ולידי ״חותם של דם״, כלומר: לידי השמדה ואבדון, כחפצם הם, אין הדבר בא. אבל האבל ליהודים הוא גדול. ו״החותם של טיט״, העבדות, מדכא את הרוח…  וכל הנסים ממין זה לא ישחררו את העם מעבדותו ומשפלותו לאורך ימים…

ואם ״הימים האלה נזכרים ונעשים״; ואם עוד משתמשים בתחבולות מלאכותיות שונות כדי לבדח את הלבבות ולשמח את הרוחות, הנה דרשו כזאת מאתנו השרשת הבטחון באי-האבדון של האומה בארצות הגולה, והשרשת התקוה, כי ״גזרה עבידה דבטלה״ והאמונה במפלתם של רשעים… אולם אפשר גם כן, כי ימי־פורים אלה הניחו ״חותם של טיט״ על נפשנו. אפשר, כי רבים היו בתוכנו, שחשבו, כי אחרי שכל הצרה הזאת באה משום שמרדכי לא כרע ולא השתחוה, מוטב כדי לבלי  לעורר כעסם של ההמנים – לכרוע ולהשתחוות, לכרוע שבע כריעות ולהשתחוות שבעים ושבע השתחויות… והרי גם המלכה היהודית אמרה:  ״ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי״… ואפשר, שאחרים היו בקרבנו,  שחשבו, כי אמנם כריעות והשתחויות אינן מתאימות לאדם המכיר את ערכו, וצריכים באמת ללכת בקומה זקופה, אולם אין כל צורך ל הגיד להם, כי קומה זקופה זו באה באשר יהודים הננו… צריכים להסתיר את היהדות, ודי…

אבל צריכים סוף סוף להבין, כי גם בכריעות והשתחויות, וגם בהתכחשות ליהדות לא ננצל מידם. ההצלה מונחת דוקא באי-הכריעה ודוקא בהדגשת היהדות. נגד ה״המנים״ יש להקים את ה״מרדכים״, ננד העמלקים – את היהודים, היהודים הגאים והזקופים. צריכים דוקא להגיד להם, להגיד השכם והערב עד שידעו, כי ״מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה״ (בלשון עתיד) באשר הוא יהודי. ולא רק חפצם להשמיד את היהודים לא יעלה בידם, אלא גם חלומם להכריע אותנו – חלום שוא הוא.

לבםומי ״עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי״ – זהו ענין רק בפורים, אולם כל ימות השנה צריך השכל העברי להיות צלול ולדעת היטב בין ארור המן ובין ברוך מרדכי, ולא ימצא אף אחד בהם, שיאור דוקא את מרדכי, בשביל שלא חפץ לכרוע…

כנ״ל

בשושן הבירה יש כבר ״מסורת של סבלנות״. כשעושים משתה ״כיד המלך״ ומזמינים אליו ״שרים ועבדים״, מזמינים גם את ה״עבדים לעבדים״, יהודים מזמרים ״מה יפית״… ״מסורת סבלנות״ זו לא עזבה אפילו את המן האגגי. ואפילו בשעה שנתן עיניו בשבת העברית להחל על ידה את עבודת ההשמדה של עם חרמו. מתחלה נסה אמנם עמלקי זה לקטרג לפני אחשורוש על שמירת השבת, ״שמכנסת פחת בממונו של עולם״… אך כאשר העיר אותו מלך פרס על מסורת הסבלנות הפרסית כלפי היהודים, העושים ״כמצווה בתורתם״, נפל המן תיכף על המצאה חדשה ואמר: ״אלו היו משמרים את מועדיהם ומועדינו, יפה הם עושים״… חלילה לי, מלך נאור, לפגוע במסורת ה״סבלנות״ של פרס הנאורה והאצילה, אדרבה הנני רק דורש כי יהיו גם היהודים, בני אל קנא, ״סבלנים״ כלפי מועדינו וישמרו את שלהם ואת שלנו, ואז יכניסו עוד פחת יותר גדול בממונו של עולם – עולמם…. (עיין מדרש אסתר ב.).

ו״מסורת של סבלנות״ אל תהא קלה בעיניכם, ביחוד בשעה שהמן בונה עליה שטה שלמה… ״המן מן התורה״, תורת ה״סבלנות״, הוא מסוכן יותר מהמן-הרחוב…

ובמחנה ישראל פנימה?

הנה טפוס יהודי מצוין: יהודי יושב בשער המלך ויודע מכל אשר נעשה לרעת היהודים… – לוא יהי ״בעל החלום אמר לו״, אבל הרי אין מראים לו לאדם בחלום אלא מהרהורי לבו ביום. וזה כבר מעיד, כי הרהורי לבו של מרדכי מוקדשים היו ליהודים… –

ויהודי זה עוד יוצא ברחוב העיר בלבוש שק וצועק ״צעקה גדולה ומרה״… ויהודי זה עוד מעיז להוציא מפיו את הדברים האיומים והמבהילים: ״רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר״… (איזו ״אגודת העמים״?) ויהודי זה עוד הולך לכנוס את כל היהודים… ויהודי זה דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו… ופרשו ממנו רק ה״פרסים בני דת משה״, שאינם רוצים בכלל לדעת מכל הנעשה ליהודים, ואינם סובלים כלל וכלל את היציאה ברחוב בלבוש יהודי ושונאים שנאת מות את ה״צעקה״ על צרות היהודים ומחרימים את המזכירים ״מקום אחר״… פרשו ממנו נם ״מקצת הסנהדרין״… הם עוד יכולים להסכים לכנוס את כל היהודים לשם צום,  אבל לדבר שלום לכל זרע ישראל, – לזה לא יכלו להסכים… ושכחו היהודים הטובים האלה, כי בלי להיות ״דובר שלום לכל זרעו״ אי־אפשר בשום אופן להיות ״דורש טוב לעמו״… ומי שבאמת ״דורש טוב לעמו״ – אפילו אם ידרוש: ״אין טוב אלא תורה״ – הוא כבר מוכרח … להיות ״דובר שלום לכל זרעו״…

(מתןך הספר "אמרי דרוש", מאת הרב יצחק ניסנבוים הי"ד, וורשה, תרפ"ד)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s