מעבר האתר לכתובת החדשה

שלום רב, החל מעתה הרשומות לא יחודשו באתר זה, אלא באתר "תורתך לא שכחתי" בכתובת

toratcha.com

ציבור הגולשים מוזמן לעבור לאתר החדש, כדי לראות את כל הרשומות שהתפרסמו כאן ואת מה שיתפרסם מעתה ואילך, בע"ה. גם שם ניתן להירשם לקבלת עידכונים ישירות לתיבת הדוא"ל שלכם.

כל טוב,
רזיאל

ביאורים ודרושים להפטרת שבת חזון \ הרב עזריאל זליג נח קושלבסקי הי"ד

על מה תוכו עוד תוסיפוו סרה כל ראש לחולי וכל לבב דוי – הנה אם הנער הלומד בבית הספר לא יקשיב לדברי רבו, אזי יכהו רבו ברצועה קלה, וההכאה מועילה לו להטות אזנו לשמוע ולהבין דברי רבו. אבל אם התלמיד לא יבין את למודו מפני שאינו בשלימות בריאותו בשעת הלימוד, היינו בשעת השעור הוא חש בראשו או מרגיש איזה חולשת הלב, ומפני זאת אינו יכול להטות אוזן קשבת לדברי רבו, אזי אם הרב לא יבין את זאת ויכה את התלמיד יסתכן ויעזוב התלמיד את בית הספר לגמרי.

כן אם נראה איש בריא וחזק באמונתו אמונת חכמים ואין לו שום מיחוש ראש בהרהורים לא טובים ולבו בריא אולם להבין דברי חכמים ואינו מהרהר אחריהם, ואיש כזה פורש מן התורה, חס ושלום, בשביל הבלי העולם ותאוות יצרו, והוא כמו מומר לתיאבון, לו תועילנה מכות שיכהו ה'  ועל ידי ההכאות ישוב לשמוע דבר ה'. אבל אם אחד פורש מן התורה מפני מיחוש ראש, חס ושלום, היינו שיחקר במופלא ומכוסה ממנו ומהרהר אחרי רבותיו, איש כזה חולה הוא בנפשו, ואם יכהו ה' לייסרו ביסוררי הגוף, תתגבר עליו מחלתו מחלת הנפש יותר ויותר, כמאמר חז"ל אפקורס ישראל כל שכן דפקיר טפי, ויותר טוב שלא להרגיז את עצביו ומבלי להתווכח עמו, ורק לשבקיה במנוחתו בהתבודדו, אולי ישוב מעצמו לאיתנו, כמו הנהגת הרופאים עם איש חולה במחלת העצבים. ולאיש כזה איש יכהו ה' לייסרו, או שיאבד את עצמו מרוב השעמום ובלבול מחשבותיו או יאבד לגמרי את נשמתו להיות כמו מומר להכעיס מחמת טירוף הדעת שלו.

וכן מצינו באומה כולה, שאמרו חז"ל, גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים וז' נביאות שכולם לא החזירו את ישראל למוטב, וגזרת המן וקיומה על פי הסרת הטבעת, הועילה להחזיר את ישראל לתשובה, וכדאיתא שם שקבלו ישראל אז עליהם ועל זרעם עול התורה והמצות. וכל זאת היתה בשעה שכל האומה הישראלית האמינה בה' ובעבדיו הצדיקים, וראש האומה היה אז בתכלית הבריאות, כמו מרדכי הצדיקק וחבריו מסנהדרין הגדולהורוח הקדש שרתה עליהם. ורק העם סרו מאחורי ה' לתאוותם, שנהנו מסעודת אחשורוש שלא כדת התורה, אבל בעצם האמונה היו בריאים, כי היה בהם גם אמונת חכמים לקבל כל מה ששצוה מרדכי עליהם. ולכן הועילה הגזרה להחזירם לתשובה.

אבל כאן, הוא מתאונן כי כל ראש לחולי, היינו ראשי האומה ומנהיגיה כמו חולים המה במיחוש רא להרהר הרהורים של חקירות כאלה המבלבלים את השכל האמיתי, וכן לבם בל עמם, היינו חסר להם אמונת הלב וכמו בדרך שגעון ינהגו את כל האומה הנמשכת אחרי הראשים האלה ותתפשט המחלה בכלל האומה מכף רגל ועד ראש, ואם ידפקום ע"י הכאה ימותו, חס ושלום, או מיתת הגוף או אבדן הנפש וגוף קיים…

כספך היה לסיגים סבאך מהול במים, כאשר מבואר במקרא שלמעלה כי השופטים לא שפטו על פי דעתם, כי אם הכל על פי דת התורה שצריך להיות עדים בכל דבר, ולזאת היו מאנים באופן שלא יהיו עדים בדבר ועשו במחשך מעשיהם וזיפו זיוף פנימי שאינו ניכר כדי שיהיה ביכולתם להכחיש ולאמר כי הוא גם כן לא ידע מהזיוף. שריך סוררים וחברי גנבים כלו אוהב שוחד ורודפי שלמונים, ההסבר כמו איש חולה שידרוש ברופאים, אם הרופא הוא איש נאמן יתן רפואה לשרש מחלת החולה מכל וכל ושיחזיר לבריאותו כמו שהיה ושלא יצטרך עוד החולה לבא אצלו לרפאותו. אבל אם הרופא הוא אוהב בצע, אזי לא ייתן להחולה סמי תעלה לרפאותו ולשרש המחלה, כי אם ייתן להחולה סמי הרפואות רק להקל מחלתו לפי שעה כדי שיבא אצלו כמה פעמים ויקבל הרופא שכר על כל פעם בקור שידרשהו ויחקרהו. כמו כן היו השרים אוהבי שוחד, כאשר בא לפניהם איזה משפט, וכאשר ידוע שכל ריב ומשפט יסתעף לכמה סכסוכים ובעיקר הוא משפט אחד ורק ע״י דברי הבעלי דינין וטענותיהם נראים הדברים כאלו יש ביניהם הרבה סכסוכים, וכדי להרבות שכר להשופטים, לא עשו השופטים משפט שלם ולפסוק את הדין לאמיתו ולהודיע להבעלי דינין מי הזכאי ומי החייב בפעם אחת ומכל הסכסוכים וענפים יעשו משפט אחד, כי כן העיקר לפי הדת לידע מקור הטענה על בוריה ולדון בעיקר ושרש של המשפט. והם לא עשו כן, כי אם חלקו את המשפט לפי הטענות של בעלי הדינין ומכל סכסוך וטענה עשו משפט וגמר דין, ומכל גמר דין לקחו שכר בעד טרחתם. וזהו הלשון רודפי שלמונים, כי אחרי גמר דין כמו שנעשה שלום בין הבעלי דינים, ואם השופטים היו שופטים את כל סכסוכי המשפט בבת אחת ועשו שלום רב ביניהם, אזי היו נקראים רודפי שלום. אבל אם היו מחלקים כל משפט לחלקים קטנים ובכל פעם כאלו נעשה שלום בין שני הבעלי דינים, אבל לא שלום גמור, רק מעט שלום היו עושים היום ומעט שלום מחר, ולזאת נקראים רודפי שלמונים, שלום קטן כמו, מאיש אישון, איש, הוא גדול, אישון, קטן, כן שלום, ושלמון, מלת שלום ביאורו שלום גדול וגמור ומלת שלמון מורה על שלום שאינו גמור.

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. חז״ל אמרו שחורבנה של ירושלים היה מפני שהעמידו דיניהם על דין תורה. והכוונה הפשוטה הוא משום שהבעלי דנים היו מקפידים אהדדי ולא וויתרו משלהם כלום לפשר ביניהם בדרך שלום, אלא רצו שהבית דין יפסקו להם הדין תורה, באופן שיקוב הדין את ההר, השרים היו רודפים לעשות פשרות להפיק רצון משני בעלי הדינים לקבל טובת הנאה משניהם או פשוט היו יראים מפני חומר הדין, והיו רוצים ביותר לעשות פשרה בין הבעלי דברים. ואם היה להפך, היינו אם הבית דין היו דנים דין אמת לאמיתו, והבעלי דינים היו מוותרים משלהם, וזאת היא הפשרה, שכל אחד מבעלי הדין יוותר ממון שלו לחבירו לפי דעתו, אזי לא היה גזל ועושק בירושלים,  אם היו מתנהגים באופן טוב כזה.

ולזאת יאמר שלעתיד יהיה כן, היינו ציון במשפט תפדה, כאשר ידוע שהשם ציון הונח על מקום המצוין בהלכה, הוא מקום המקדש ולשכת הגזית מקום מושב סנהדרי גדולה, המה יהיו נפדים בשביל שישפטו משפטי צדק על פי דת התורה, ושביה, בצדקה, הבעלי דינים המה יצדקו משלהם ויהיו וותרנים בממונם ויתפשרו ביניהם בדרך צדקה, לא יקפידו, ממילא לא יהיה עוד שוד וחמס בישראל. וכיון שיהיו חיים חיי שלוה ביניהם, לא יבאו עוד שבר חיצוני, וכמאמר הכתוב יֵצֶר סָמוּךְ תִּצֹּר שָׁלוֹם שָׁלוֹם כִּי בְךָ בָּטוּחַ (ישעיה כו,ג), ולא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

(עין צופים, דברים)

הרב עזריאל זליג נח קושלבסקי היהרב עזריאל זליג נח קושלבסקי הי"ד נולד לאביו ר' יצחק צבי, בשנת תרכ"ז,1867. למד בקובנה, אצל ר' יצחק אלחנן ספקטור, ואחרי שהוסמך לרבנות נתמנה לדיין ומו"ץ באוגוסטוב, שבווהלין, אח"כ היה לרב ואב"ד של העיר. דאג לרווחתם של יהודי העיר, ובין היתר טיפל בחיילים היהודים שחנו שם, ובחג הפסח היה עורך להם ליל סדר. רצה לעלות לארץ, אך מסיבות שונות לא הצליח לעשות זאת. בשנת תרפ"ב-תרפ"ג פרסם את ספרי "עין צופים" הכולל ביאורים ודרשות על הפטרות השבתות והמועדים. ובשנת תרפ"ה חיבר ספר הספדים, בשם ממעונות אריות, על הרוגי מלחמת העולם הראשונה. בשנת תרצ"ח פרסם את ספרו "לבוש עדנים" על מסכת עבודה זרה, אך ספרים  אלו הושמדו בבית הדפוס בשואה, מלבד חלק קטן שניצל והודפס בספר "עוללות ישראל". הרב עזריאל זליג נח נעצר עם אנשי קהילתו וגורש לטרבלינקה, שם נספה בכ"ט בטבת תש"ג.

בנו, הרב יקותיאל עזריאלי זצ"ל, ניצל בפרעות תרפ"ט בחברון והיה לרבה של זכרון יעקב. מאמריו ושיחות מוסר שלו יצאו לאור בתשמ"ח בספר "אלי בעזרי". אחיו, של הרב יקותיאל, הרב ישראל אריה, גאון עמקן ומחדש נפלא, ממוצייני ישיבת סלובודקה ומיר, נפטר עוד בחיי אביו. אלמנת הרב ישראל אריה, עם כל שלושת בנותיו, נספו בטרבליקה בא' שבט תש"ג. גיסו הרב יצחק אלחנן אדלשטיין זצ"ל, הציל במסירות נפש שרידים מתורתו של הרב ישראל אריה, כשברח מחמת המציק ועלה ארצה במלחמת העולם השניה, בשנת תש"א.  דברי תורה אלו נאספו ויצאו לאור בספר "עוללות ישראל" (ירושלים, תשכ"ט).

בהקדמתו לספר ממעונות אריות, כותב המחבר:

"אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונם" (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ז). הספר הזה שאני מוציא היום לאור כולל הספדים אשר נשאתי במקהלות בעירנו אגוסטאוו בשנות תרע״ה – תר"פ, בתקופת המלחמה בעת הנוראה, מלבד הספד אחד אשר נשאתי בעיר שטוצין (פלך ווילנה) בעת בריחתי שם מחמת המציק. אין מספר לכל המאורעות דעדי ועברו עלינו במשך התקופה הזאת; עירנו שהיתה עיר הספר נהפכה למעונות אריות ולמשכן חיות טורפות; מטר של אש וגפרית המטיר ה' עלינו, ונתקיים בנו הכתוב "והיו חייך תלאים לך מנגד" פשוט כפשוטו, ורק חסדי ה׳ היו עמנו להצילנו מכף כל הקמים עלינו. במשך התקופה הנוראה הזאת נלקחו מאתנו גאוני וצדיקי הדור, מורי העם ומנהיגיו הרוחניים, וקראתי עליהם לבכי ולמספד. כמו כן, נשאתי קינה על קדושי האומה, שנהרגו ונרצחו בידי עריצים והובלו לקבורה בעירנו ועל יקירי העיר שמתו בשנות המהומה. בכל מקרים ומאורעות אלה נשאתי נהי קבל עם על האבדות הגדולות שנאבדו וקראתי אל אבל להספידן ולבכותן. ושמתי אל לבי להוציא לאור את ההספדים האלה, אשר יביאו לנו את הד מאורעות המלחמה הנוראה ואשר ישמשו לנו לזכרון מעשיהם הטובים של גאוני ויקירי האומה מן הדור העבר, אשר בערוך מעשיהם עלי ספר יוכל כל אחד ללמוד ממעשיהם הטובים ולדעת את כל תוקף קדושתם וצדקתם, כי בתאור מהלך חייהם של האנשים הגדולים אנו רואים לפנינו תמונות חיות ושלשלת ארכה של מעשים חיים, שזה פועל הרבה על הנפש להישירה בדרך הטובה. ויה"ר שהשי״ת ישים את דמעותינו בנאדו ויאמר לצרותינו די וימהר ויחיש לגאלינו בגאולה שלמה במהרה בימינו אמן. המחבר.

יהי רצון שגם הדברים המובאים כאן יהיו זיכרון למחבריהם, יביאו לנו את הד מאורעות המלחמה הנוראה עוד יותר, וישמשו לנו לזיכרון מעשיהם הטובים של המחבר ומשפחתו, כדי שנוכל ללמוד ממעשיהם הטובים ולישר את נפשנו בדרך הטובה.

 (מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמת עוללות ישראל, דפי עד, ועוד)

"טוב" בא"ת ב"ש "נפש" \ הרב יעקב יהושע פרומן הי"ד

"לענות נפש" (במדבר ל,יד).

בזה יש להבין כיוון דבתורה לא כתיב שלא תדור נדר אמאי אמר שלמה המלך "טוב אשר לא תדור" (קהלת ה,ד)?

אך יש לאמר דבמדרש תנחומא פרשת קרח כתב דאותיות "נפש" בא"ת ב"ש הם "טוב", וכיון דגילתה התורה "לענות נפש", אם כן מבואר דהוא עינוי לטוב, וממילא נשמע דטוב אשר לא תדור.

עוסקים בתלמוד תורה (פינסק 1924, תמונה באדיבות ייחוס: The Archives of the YIVO Institute for Jewish Research, New York)
עוסקים בתלמוד תורה (פינסק 1924, תמונה באדיבות: The Archives of the YIVO Institute for Jewish Research, New York)

ובזה יש לפרש, "ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך" (תהלים קכה,ז), על דרך "סור מרע ועשה טוב" (תהלים לד,טו), מקודם ישמר מכל רע, ואחר כך ישמור שיהיה טוב, כי "נפש" בא"ת ב"ש הוא "טוב". ועיין איכה ג' כ"ה "טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו", יש לאמר גם כן, משום דעל ידי א"ת ב"ש "טוב" אותיות "נפש". וכן "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" (איכה ג,יז). ובתהילים (יט,ח) "תורת ה' תמימה משיבת נפש" ובא"ת ב"ש "נפש" אותיות "טוב".

ושוב יקשה בערכין י"א דתורה לא אקרי "טוב" רק "משמחי לב". אך למה שאמרו התוספות שם (דיבור המתחיל משמח לב אקרי טוב לא אקרי) דרק בהדיא לא כתיב "טוב", אתי שפיר, דרק הכא על ידי א"ת ב"ש נמצא דאקרי טוב, ומשום הכי כתיב "טוב לי תורת פיך", וכן "לקח טוב" (משלי ד,ב), עיין שם.

ועיין בבא קמא נ"ד, דבלוחות ראשונות לא נאמר "טוב", ובלוחות אחרונות נאמר "טוב", מפני דלוחות ראשונות סופן להשתבר. ולפי זה לוחות אחרונות דאין סופן להשתבר, שפיר נאמר בהם "טוב". ומהאי טעמא כתיב בתהלים "תורת ה' תמימה", מדכתיב בלוחות האחרונים "טוב", ואם כן אין סופן להשתבר וישארו תמימות, ומשום הכי מסיים "משיבת נפש", דעל ידי שנקראו "טוב" ובא"ת ב"ש אותיות "טוב" הם "נפש".

ובזה מובן מדרש שוחר טוב סי' י"ט, וזה לשונו: כתיב תורת ה' תמימה, ר' ירמיה ורבנן, חד אמר למה היא תמימה שהיא משיבת נפש, ואחרינא אמר למה היא משיבת נפש שהיא תמימה. ואינו מובן. ולפי מה שאמרנו לא פליגי, וחד טעמא להו. חד אמר, למה היא תמימה, ומתרץ כיון דתורה אקרי "טוב" שאין סופה להשתבר, ו"טוב" בא"ת ב"ש "נפש", ואם כן כיון שהיא משיבת נפש ובא"ת ב"ש אותיות "נפש" היא "טוב" ואין סופו להשתבר ותשאר תמימה. וחד אמר להיפוך, למה היא משיבת נפש, ומתרץ שהיא תמימה ואין סופה להשתבר, ומפני זה נכתב בלוחות אחרונות "טוב" ובא"ת ב"ש "טוב" היא "נפש", ושפיר משיבת נפש. ואתי שפיר.

(נחלת יעקב יהושע)

הגאון החסיד הרב יעקב יהושע פרומן הי"ד, איש אשכולות, מגדולי הלומדין בפולין לפני החורבן. נולד לרה"ח ר' אפרים פישל פרומן ומצאצאי האדמו"ר ר' פישלי מסטריקוב זצ"ל. למד בישיבת הגאון ר' יוסף הורוביץ בסקרניביץ, ובגיל י"ג עבר לישיבה הגדולה של הגאון אמסטוב ונודע כ"עילוי מלודז".

נשא לאשה את מרת גולדה ע"ה, בתו של ר' אלעזר ב"ר שמואל ברקנוולד. לאחר נישואיו עבר ללאסק להיות סמוך על שולחן חותנו ועמול כל כולו בתורה ועבודה. הוא פתח ישיבה בבית חותנו הנדיב, שם למד עם תלמידיו ביום ובלילה בעיון ובשקידה רבה. שמו יצא כגאון מובהק, והוא עמד בקשר מכתבים בשו"ת עם גדולי הדור, עד לבוא השואה. הרב יעקב יהושע הי"ד היה חסיד ונאמן לאדמו"ר מגור זצ"ל, וזכה לחיבה יתירה מהאדמו"ר.

כשהפסיק להיסמך על שולחן תותנו פנה למסחר, כדי שלא לעשות תורתו קרדום לחפור בו, אך הקדיש כל רגע של פנאי לתורה ולעולם לא פסק ממשנתו בהתמדה ובעיון רב. הוא הרבה לכתוב חידושים בכל מקצועות התורה, וחלק קטן מכתביו ניצל באורח נס, נאסף על ידי בנו בתום המלחמה והודפס בספר "נחלת יעקב יהושע".

בעלות הכורת על בית ישראל ליבו לא עמד למראות הזוועה, ויצאה נשמתו ביום כ"א סיון ת"ש. כמעט כל בני משפחתו העניפה נספו בשואה, מלבד בנו, משה אריה לייב, בתו חנה, ונכדו אלעזר אהרן זילברשטיין.

הכרעת דין של ר' מאיר שמחה מדווינסק / נמסר בשם הרב ר' ישראל משה כלאב הי"ד

ואם האדם מוותר על הדין ומרחם יותר מכפי הדין, כן הקב"ה מרחם עליו נגד הדין (משך חכמה, שלח)

בימות החורף היו באים אל ביתו של רבי מאיר שמחה בשבתות להתפלל מנחה ומעריב. בין הבאים הקבועים היה חיט, שהיה תופר בגדים לר' משאיר שמחה, והיה תמיד בא לבוש פרווה.

והנה בחורף אחד בא החיט בלי פרוה, והחורף היה קשה מאד, והחיט רעד מקור.

ר' מאיר שמחה שם לב לזה, ושאל את החיט, למה לא לבשת את הפרוה בכפור כזה?

השיב לו החיט: רבי, כל שהרב ישראל משה כלאב הינה הייתי מקבל הלוואה מר' איצ'ה גורדון, כדי להכין עצים בחורף, והייתי נותן לו במשכנתא את הפרווה שלי, ולפני החגים כשקבלתי עבודה והרווחתי, פדיתי את הפרווה. אולם השנה לא היתה לי עבודה ולא היתה לי אפשרות לפדות את הפרווה.

אמר לו ר' מאיר שמחה: תזמין את ר' איצ'ה לדין תורה. וכן עשה.

בבואם להתדיין הציעו שניהם את טענותיהם, ר' איצ'ה טען: נתתי לו הלוואה בלי רבית, ורצוני שיפדה את הפרווה. והוסיף ר' איצ'ה, יש לי בקשה אל רבנו, אני רוצה רק בדין תורה, ואינני מסכים לפשרות. והחיט טען, כשתהיה לי עבודה, אחזיר לו את ההלוואה, אבל כעת הנני מחוסר עבודה, והפרווה נחוצה לי מאד, בעונת החורף הקשה.

אחרי ששמע ר' מאיר שמחה את טענותיהם, ניגש אל ר' איצ'ה, אחז אותו בשולי צווארונו, ואמר בקול מצווה: הן שמעתי את טענותיך, שאתה רוצה רק דין תורה, ואינך מסכים לשום פשרה. ידוע תדע שעל דין כזה נחתם פעם גזר דין, כפי שמסופר במסכת גיטין דף נ"ח.

מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוה. פעם אחת הוצרך רבו ללוות, אמר לו שגר אשתך אצלי ואלוונה. שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלשה ימים, קדם ובא אצלו, אמר לו אשתי ששיגרתי לך היכן היא. אמר לו אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך, אמר לו מה אעשה, אמר לו אם אתה שומע לעצתי גרשה. אמר לו כתובתה מרובה, אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה, כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו בא ועשה עמי בחובך, והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נחתם גזר דין (גיטין נ"ח).

הלא שם נעשה כל העושק, שעשק איש את אשת רעהו על פי דין, כי הלא האשה קבלה גט פטורין והיא היתה מותרת לו (עיין שם במהרש"א). אולם מסיימת הגמרא: "על אותה שעה נחתם גזר דין". סופו של "דין" זה, היה "גזר דין".

והנני מצווה עליך להחזיר מיד את הפרווה לחיט, ללא כל דחיה ושהיה. ואני עד בדבר, כי שכשירוויח יחזיר לך את ההלוואה.

דבריו של ר' מאיר שמחה זיעזעו את ר' איצ'ה, ומיד החזיר את הפרווה לחיט.

(ר' אליהו ברחוביק, בשם הרב ר' ישראל משה כלאב, ראש ישיבת ריגה זצ"ל הי"ד, מתוך הספר מרן רבנו מאיר שמחה כהן זצ"ל, תולדה ומשנה, מאת הרב זאב אריה רבינר, עמ' לו-לז)

הרב ישראל משה כלאב (קילוב) הי"ד נולד בשנת תרמ"ז,1887 בעיירה פרייל אשר בלטגאליה, לאביו ר' אברהם יעקב. כבחור צעיר כיתת רגליו ללמוד תורה בישיבות גרודנה וראדין, שבווהלין והיה מהתלמידים המובהקים של ר' שמעון שקופ ושל ר' נפתלי טרופ. חותנו היה הרב הגאון רבי מנחם מנדל ז"ק רבה של ריגה ורב הכולל מדינת לטביה הי"ד, ומיסד ישיבת ריגה ב-1921.

הרב ישראל משה הי"ד שימש ברבנות טלסן שבקורלנד וייסד שם ישיבה. הוא נתמנה כראש ישיבת ריגה עם יסודה ומסר שיעורים היורדים לעומקה של הלכה בהסברה נפלאה. הוא ניהל את הישיבה גם בימי השלטון הסובייטי, 1941-1940. ישיבת ריגה היתה אז הישיבה היחידה בלטביה (בשנים האחרונות נוסדה ישיבת "בית יוסף" של נובוהרודק בדווינסק וישיבת "תומכי תמימים" של לובאוויטש בריגה). ישיבת ריגה נהפכה ברבות הימים למרכז התורה הגדול ביותר במדינת לטביה.

הרב העמיד מאות תלמידים. הוא היה אהוב על הבריות ונערץ בעיני תלמידיו. תלמידיו כתבו עליו "אשר הוא לנו לעינים, על ידי שיעוריו הנכבדים אשר מגיד לנו, והוא מורה דרך לנו בהבנת התורה, וכל אשר לנו בלימוד התורה שלו הוא, כי על ידו עלה בידנו מה שעלה" (מאמר המערכת, "פלפול החברים", תרפ"ד, ושם פרסם אחיו מחידושי תורתו בענין תרומה ומעשר).

 כיהן ברבנות של ליטא במקום הרב מנדל אווין. לפי השמועה ניתנה לו האפשרות להימלט מריגה בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סרב להיפרד מן היהודים שהיו שם. נספה בתחילת ימי הכיבוש הגרמני, קיץ תש"א,1941. חותנו נספה בריגה בשנת תש"ג.

(מקורות: יהדות לטביה 365-368, 392, פלפול החברים, רבנים שנספו בשואה)

חשיבות עבודת בית המקדש כששומעים בקול ד' ושומרים מצוותיו/ הרב מרדכי רוטנברג הי"ד

מקור: ויקיפדיה, צולם ע"י כיכר השבת

הנה כן נודע גודל ערך בית המקדש אשר אוה ד' למושב לו וגודל חשיבות העבודה הנעשית שמה, הביטה נא ראה כמה האריכה התורה הקדושה בענין מצוה זו, חלק גדול ממנה מדבר מפרט מצות האלה, פרשיות שלימות, תרומה תצוה מודיעות על הצווי ד' למשה, ויקהל פקודי מפרטים צווי משה לישראל ועשיית המשכן וכליו, פרשיות ויקרא צו עוסקות בדיני הקרבתם, חוץ מזה מוצאים אנו דיני המקדש וקדשיו בהרבה מקומות בתורה, כל זה יורה על מעלת בתי המקדש ועבודה הנעשית בתוכן. ורבותינו הקדושים ז"ל השוו בנין המקדש למתן תורה, כמו שדרשו (תענית כו:) על פסוק צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג, יא) ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין המקדש, והוא מקום מיוחד להתקבל שם תפלות כלל ישראל ולהשפיע עליהם רב טוב ממעון הברכות.

אמנם רק אז מצוה זו של עבודת בית המקדש חשובה היא אצל המקום ברוך הוא, אם גם בשבתנו בביתנו אל ד' עיננו, ובלכתנו בדרך לא נשכח את ד' אלהינו, לשמוע בקולו ולשמור מצותיו, כי זה הוא תכלית כלי עבודתו לעורר אותנו על המעשה אשר נעשה, ולהורות אותנו אותנו את הדרך אשר נלך…

אבל אותן הבאים למקדש להשתחוות לפני ד' ולהקריב קרבנות, ובצאתם שוכחים את ד' ואת תורתו, מבלתי שמוע בקולו ולהאזין למצותיו, הם הולכים חשכים ולא אור, כי מה בצע בביאת המקדש ולבו בל עמו ללמוד שם את המעשה אשר יעשה. עליו נאמר, כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. ומה יועיל המקריב קרבן על החטא אשר חטא אם אינו מתחרט על אשר עשה, ואינו מקבל עליו לבלתי עשותה עוד מכאן ולהבא. עליו נאמר למה לי רב זבחיכם יאמר ד', כי המקריב קרבן ומתחרט בחרטה גמורה ומודה ועוזב אינו מרבה בזבחים, אבל השונה באולתו מרבה בזבחים. ההולך בדרך זה חושך ואפילה מפסיק בין המקדש וביתו, האור אינו מאיר לו, והוא כסיל בחושך הולך.

וכן הוא הדבר בבתי מקדשות שלנו, הבתי כנסיות ובתי מדרשות שעליהם נאמר, מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות (סנהדרין קה:). היוצא מבית הכנסת לבית המדרש מקבל פני השכינה (ברכות ס"ד), רק אז גדול ערכן וחשיבותן אם האור האלהי השוכן בתוכן מאיר לאדם גם בלכתו בדרך ובשבתו בביתו להתנהג גם שמה בקדושה וטהרת ישראל, אם העול מלכות שמים אשר קיבל עליו שמה תלווה אותו גם בעסקו בצרכיו, אם אם ההלכות האמורות בבתי מדרשות ינחו אותו גם בבואו לביתו, ולא יזוזו מנגד עיניו בישבו על שלחנו ובשכבו על משכבו, לעשות על פי התורה אשר יורו אותו החכמים נושאי דגל התורה.

לא כן הרשעים אשר בעזבם הבתי כנסיות ובתי מדרשות עוזבים גם את ד' השוכן שמה ואחוריהן אל ההיכל ופניהם קדמה אין ד' כל מזימתם, רגליהם לרע ירוצו אומרים לרע טוב ולטוב רע, עליהם אמר הנביא אל תבטחו לכן אל דברי השקר לאמר היכל ד' היכל ד' היכל ד' המה (ירמיה ז'). פירוש שהמה צריכים להיות היכל ד', לקדש עצמן בעשיית המצות שתשרה שכינה במעשה ידיהם. המה צריכים להיות כל אחד ואחד מקדש שישכון ד' בתוכו, אבל הבאים להשתחות בית ד' ולא יטיבו דרכיהם ומעלליהם, גנוב ורצוח ונאוף והשבע לשקר, ואומרים בבואם בבית ד' נצלנו, עליהם אמר ד' המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם וגו' (ירמיה ז'), מבואות אפילות מפסיקין בין בית אנשים כאלו לבית המדרש.

(דרשה מתוך ספרו של הרב מרדכי רוטנברג הי"ד, יד מרדכי)

ביאור לסדר המצוות המופיע ברש"י: ציצית, קריאת שמע ותפילין / הרב מרדכי רוטנברג הי"ד

ואשר בדק לן כ"ת על פסוק (במדבר כ"ג,כ"ד) הן עם כלביא יקום, ופירש"י ז'"ל, כשהן עומדים משינתן שחרית הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין.

וקשיא ליה לכ"ת הלא הסדר המבואר בגמרא ברכות דף י"ד ע"ב הוא להניח תפילין ואח"כ לקרוא את שמע, ואם כן למה הפך רש"י את הסדר להקדים קריאת שמע לתפילין?

ונראה לי דרש"י נקט כאן הסדר התדיר תדיר קודם, ציצית וקריאת שמע חיובן בכל יום אפילו בשבתות וימים טובים,  אולם תפילין לדידן שבת ויו"ט לאו זמן תפילין הוא, והקדים ציצית לקריאת שמע, אף על גב דקריאת שמע הוא מקודש,  מכל מקום ציצית קודם בזמן דציצית אין צריך נטילתהרב מרדכי רוטנברג הי"ד ידים מדינא ויכול ללבוש הציצית קודם נטילת ידים או שהוא לבוש בהם גם בלילה, כגון במלבוש המיוחד ליום ולילה, אבל קריאת שמע צריך נטילת ידים, כדאמרינן בגמרא דלעיל רב משי ידיה וקרא קריאת שמע.

והנני חותם בתפלה יזכנו ד' לקבל עול מלכותו שלמה מתוך נחת והרחבה,

ידידיו ומוקירו,

מרדכי ראטטענבערג, אב"ד

(שו"ת יד מרדכי, סוף סימן יט)

הרב מרדכי ב"ר נפתלי רוטנברג הי"ד, נולד בקרקוב בתרל"ב,1872. למד בווישניצה שבגליציה המערבית, ואחר כך בישיבות אחדות בהונגריה. במקביל סיים את לימודי הגימנסיה אצל מורה פרטי. בתרנ"ה,1895, נבחר כרבה של אושוויינצ'ים, ובתרס"ד,1904, כרבה של ודוביצה, שבגליציה המערבית. הסגנון המודרני שלו לא היה מקובל על בני הקהילה, והם העדיפו במקומו את הרב אשר אנשל זלטנרייך. בתרע"ב,1912, התקבל לרבה של קהילת "מחזיקי הדת" באנטוורפן. בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לפרנקפורט ע"מ, אך סירב להתמנות כדיין בקהילה הכללית. אחרי המלחמה גר זמן מה בהולנד, ואחר כך עבר לבלגיה. כשפרצה מלחמת העולם השניה ניסה להימלט מבלגיה. בחורף תש"ג,1943, נלקח למחנה הריכוז מיכלין, וגורש לפולין. אחרי מאמצים רבים הוחזר לאנטוורפן, והועבר למחנה ויטל שבצרפת, כאזרח חוץ. שם לימד תורה, ובשאלות הלכה החמיר עם עצמו והקל לאחרים. המחתרת הצרפתית רצתה להבריח אותו לשווייץ, אך הוא סרב, כי חשש לגורלם של הנשארים. אחרי פסח תש"ד,1944, גורש למחנה דראנסי, ומשם לאושוויץ.

(רבנים שנספו בשואה. וראה תולדותיו בפירוט בסוף ספרו "יד מרדכי" ובמאורי גליציה ח"ד)

רבה של המבורג, הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך הי"ד

הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך הי"דהרב ד"ר יוסף צבי קרליבך הי"ד, נולד בלובק שבגרמניה כבן שמיני מתוך שנים עשר בני אביו הרב ד"ר שלמה קרליבך ואמו הרבנית אסתר, בתו של רבה הראשון של לובק – הרב אלכסנדר אדלר.

בשנת 1901 השלים את מבחני הבגרות ובשנת 1905 סיים בהצטיינות יתירה את לימודי הפיסיקה והמתמטיקה באוניברסיטת ברלין. תוך כדי לימודיו שם לימד תורה בבית הספר של קהילת עדת ישראל.

הרב קרליבך שהה בארץ מפסח תרס"ה (1905) ועד לראש השנה תרס"ח (1907) כמורה למתמטיקה ופיסיקה בבית המדרש למורים ע"ש למל בירושלים. במשך זמן זה למד אצל הראי"ה קוק, אצל הרב אליעזר גרינהוט ואצל הרב שמואל סלנט. בתום התקופה נאלץ לחזור לגרמניה.

בשנת 1909 סיים את חיבור הדוקטורט שלו, "לוי בן גרשון כמתמטיקאי".

בשנת 1914 הוסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים בברלין מיסודו של הרב עזריאל הילדסהיימר. בשנות לימודיו עבד כמורה בכיר למדעי הטבע והאמנות בגימנסיה הממשלתית לבנות בברלין, וכמורה דת של קהילת "עדת ישראל".

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא גרמניה ושימש כקצין תרבות, וכך הגיע לקובנה שבליטא הכבושה וייסד בה גימנסיה עברית. הוא ניהל את "גימנסית קרליבך" בקובנה ולימד בה עד לשנת תרע"ט (1919).

זמן קצר לאחר נישואיו, נקרא למלא את מקומו של אביו בעיר מולדתו, ליבק. הוא נתמנה לרב המקום וייסד שם ישיבה. הוא התמנה למנהל בית הספר הריאלי "תלמוד תורה" של קהילת המבורג. עד מהרה הפך מוסד ישן זה למופת לכל בתי הספר בגרמניה. הרב קרליבך הצליח ליצור אווירת לימוד נעימה, השתדל לשלב באופן אידיאלי תורה עם דרך ארץ ומדעים ונטע בלב התלמידים אהבה לארץ ישראל. הוא הביא שיטת לימוד חדשות וספרי לימוד חדשים לבית הספר, התקין בו מעבדות מודרניות, והנהיג שם, לראשונה, את לימוד הלשון העברית כשפה חיה. ספר לימוד להוראת הלשון, שחיבר הרב קרליבך, הופץ בכל רחבי גרמניה.

בשנת 1926 נקרא לכס הרבנות באלטונה ושלזוויג-הולשטיין. בעשר שנות פעילותו במקום, התגלה כנואם ודרשן מצוין, כמומחה למדעי היהדות וכמנהיג שהיה מעורב בכל מה שקרה לבני קהילתו. עד מהרה יצאו לו מוניטין גם כידען גדול בתנ"ך, וספריו על קהלת, על שיר השירים ועל כמה מהנביאים שימשו עדות נאמנה לבקיאותו ולהבנתו העמוקה.

יחד עם פעילותו התורנית בקהילה, הקדיש זמן רב לפעילות ציבורית מחוץ לגרמניה. הוא התכתב עם רבנים בענייני הלכה וחינוך, כתב מאמרים בעיתונים והרצה בנושאים תורניים וחינוכיים בבמות רבות. וסייר, מטעם קרן התורה של אגודת ישראל, ב- 36 ישיבות בפולין, בליטא ובהונגריה בזו אחר זו.

בשנת 1935 ביקר שוב לזמן קצר בארץ.
בשנת תרצ"ו (1936) הכתירו יהודי המבורג את הרב קרליבך לרבם, וכך הפך למנהיג רוחני של אחת מהקהילות הגדולות באירופה. הוא הנהיג ועודד את הקהילה במסירות גם בימים הקשים ביותר תחת השלטון הנאצי, ביקר את היהודים הכלואים בבתי הסוהר, ביקר בבתי חולים, עזר לפליטים באכסון ובכסף, עזר לאסוף כסף שיועד להגירת הצלה לארה"ב או לארץ ישראל, תמך במשפחות בגרמניה שפשטו את הרגל ודאג לנכים וליושבי בתי הזקנים. בין השאר נעזר בכמה ארגוני עזרה יהודיים, כגון הג'וינט והמועצה למען יהודי גרמניה.

עם פעילותו הענפה לא הניח את ידו מהפצת התורה על כל תחומיה. בזמן כהונתו בקהילת המבורג פרסם ספר על קדושת חיי הנישואין בישראל (בגרמנית), והמשיך לפרסם מאמרים שכללו דברי חיזוק ליהודי גרמניה הסובלים.

בליל הבדולח, שמע הרב קרליבך שהנאצים מעלים באש את בית הכנסת הראשי של המבורג רץ מיד כדי להציל את ספרי התורה. הקלגסים היכו אותו ורק בנס הצליח להימלט מהם.

לאחר ליל הבדולח, היו כמעט כל רבני גרמניה עצורים במחנות ריכוז או מצויים מחוץ לתחום גרמניה. הרב קרליבך לא נעצר והמשיך להיות משענת ליהודים במצוקתם. למרות הסכנות הוא הרבה לנסוע לשאר הקהילות בגרמניה ועודד בדרשותיו את רוחם.

בשנת 1941 גורש יחד עם רעייתו, ארבעה מתשעת ילדיו ועוד אלפי יהודים מקהילות המבורג וליבק למסע ארוך שסופו היה במחנה הריכוז לוגפרנהוף סמוך לריגה, לטביה.

בארבעת החודשים בהם שהה במחנה הריכוז, לימד גמרא, משנה ותנ"ך. הוא קרא לאחיו שלא יעזבו את דרך התורה גם בזמנים הקשים, ושיהיו מוכנים לקדש את ה' בכל יום. הוא הצליח לשכנע את מפקדי המחנה שירשו לעצורים להדליק נרות חנוכה, בירך בעצמו על הנרות בקול רם, ונשא דרשה בענייני דיומא.

הרב, אשתו הרבנית וארבעה מילדיהם נספו, כנראה, בח' בניסן תש"ב (28. 02. 42), ומקום קבורתם לא נודע.
בתו, פרופסור מרים גיליס-קרליבך, הכינה רשימה הכוללת 347 ספרים, חוברות ומאמרים בגרמנית. חלק מהכתבים תורגמו לעברית.

מקורות:

אנציקלופדיה יהודית – דעת

הקדמת "מכתבים מירושלים"

מקורות נוספים:

ויקיפדיה

הרב יוסף צבי קרליבך – מ"תורה עם דרך ארץ" עד מחנה הריכוז

קוים לדמותו של הרב יוסף צבי קרלבך הי"ד – קישור להורדת קובץ מאתר שם עולם

הרב ד"ר יוסף צבי קרלבך – תמונות ואמירות – זרקורים, על העבר היהודי בהמבורג

במאמר הבאר נביא, בע"ה, מדברי הרב יוסף צי קרליבך על הצורך בלימוד לימודים כלליים בירושלים בתקופתו.

הייחס המעשי הנכון ללימודים כלליים בארץ ישראל בתקופתנו / הרב יוסף צבי קרלבך הי"ד

מאהבת הקיצור, הבאתי להלן רק מקטעים מאמצע מאמר חשוב זה, מאת הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך הי"ד, שהתפרסם בספר "מכתבי ירושלים" (עמ' 96-99). הדברים במקורם, ארוכים ומפורטים יותר, ומומלץ לכל המעוניין לגשת למקור ולראות את הדברים בשלמותם.

להבנת הרקע ההיסטורי למאמר זה, מומלץ לקרוא את מאמרה של שפרה מישלוב "יחסם של ראשי רבני ירושלים ללימודי חול בראשית המאה ה-20".

הרב ד

היחס בין החינוך הדתי לחינוך הכללי השתנה מאז המאה החולפת. תחילה סונוורו היהודים שהיו רחוקים מן התרבות הכללית, על ידי האור הזר, החדש והשופע שזרח עליהם לפתע בתקופת האמאניציפציה. ברם, כעבור זמן מה העמידו את ההשכלה הכללית במקום הראוי לה לצד התורה. בית הספר הכללי לא היה עוד בבחינת "הגולל הסותם על קבר הדת", והדת לא היתה המתחרה הקנאית של המדעים הכללים. על ידי כך חדל למעשה הנימוק ל"איסור" [של לימוד מקצועות כלליים בבית ספר] להוות גורם משכנע.

כמו כן התערער היסוד השני להתנגדות רבנים לבתי הספר , והוא מתייחס להתפתחות שחלה כאן בשנים האחרונות. תהיה זו כמעט איוולת לטעון היום, שכל התושבים היהודים בירושלים חיים למען לימוד תורה וקיום מצוות בלבד. המטייל בירושלים ברחובות ירושלים ובסמטאותיה, וסופר את החנויות, את הדוכנים, את בתי המלאכה, את האולפנים, את בתי החרושת, את בתי המרקחת ואת הבנקים המעידים על פעילות ויצירה בששת ימי החול, ידע להעריך את מספרם הרב של נוטשי סיסמת רבי נהוראי: "מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה" (קידושין פב,א). דומני שאפילו אחד מתוך חמישה מיהודי ירושלים אינו רואה את מקצועו בלימוד תורה. על פי רוב אלה הזקנים ההופכים את ימי החול לשבתות, והדוחים כל עיסוק במלאכת העולם הזה מפני ספר תהלים ודף גמרא; קשישים אלו הגיעו לגבורות ומבקשים לסיים את חייהם בשלוות קודש ולא במירוץ אחר מלחמת הקיום. ולעומתם הצעירים, שסיימו זה עתה את מסלול לימודיהם בבתי המדרש או במוסדות החינוך, שואלים את עצמם את השאלה הרצינית, כמו כל אחד מאתנו: מניין אשיג לחם לפרנסתי ולפרנסת אנשי ביתי?

גם בארץ ישראל למדו להבין שכדור הארץ מסתובב ואינו עומד במקומו. הארץ התעוררה מבדידותה המרוחקת ומן השלווה המתבוננת שלה, ונסחפה בזרם המאבק על אמצעי הקיום. מרצון או שלא מרצון למדו גם כאן על כוחה השליט של המציאות, שאין בנמצא חומה סינית המגינה על החיים בארץ הקודש וכי אין שולטים כאן חוקים שונים מחוקי העולם. כבר האמורא אביי ניבא שחלק הארי של האנושות לא יצליח לעולם להתקיים מלימוד התורה בלבד. איני יכול לא לצטט את הפרק הנפלא במסכת ברכות (לה,ב) במלואו:

"תנו רבנן: 'ואספת דגנך' מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: 'ואספת דגנך', נהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. רבי שמעון בר יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום -מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר:  'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן, שנאמר: 'ואספת דגנך'… אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן".

רבי שמעון בר יוחאי מחולל נצחונות עד עצם היום הזה. עקרונותיו נשמרים עד ימינו ונשארים בעלי תוקף. במירון, מקום קבורתו המפורסם, במרחק רכיבה של שעה וחצי בערך מצפת, התיישב עתה מניין תלמידי ישיבה על מנת "ללמוד" באתר קדוש זה. ערבים מביאים להם מידי יום ביומו מזון מן העיר. שם יושבים האברכים משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות ללא הפרעה, רכונים על הכרכים עבי הכרס של התלמוד. כפעם בפעם יגיע לשם מבקר המבקש להתפלל ולשטוח את תפילתו החרישית ליד הקבר. רק פעם אחת בשנה, בל"ג בעומר, באים אלפים מצפת ומסביבותיה לחגוג את יום פטירת רבם הדגול, בשמחה ובכבוד, ושוב ישוב השקט אל כנו. מכל האירועים המתרחשים בעולם הגדול, לא נשמע ולא נודע דבר במירון. תושביה מתהלכים ברחובות פומבדיתא ונהרדעא ומשוחחים עם רב אשי ורבינא. המבקר בצפת צופה בגעגועים אל עבר הכיפה הלבנה מעל קבר האיש הקדוש. הידיעה שהודות לתרומתו שלו יושבים שם אברכים השקועים בדברי רבי שמעון בר יוחאי, מרגיעה אותו. קשה לחשוב על כבוד גדול יותר לזכרו.

עם זאת, רק כאשר קבוצת נבחרים קטנה מתייחדת במקום ובודד ושקט, הצדק הוא אכן עם רבי שמעון בר יוחאי. אך כאשר גדל מספרם – עקרונותיו אינם בני ביצוע. העובדה הפשוטה שיושבים עכשיו בין שלושים לארבעים אלף יהודים בירושלים, מדברת בעד עצמה. פשוט לא ייתכן למצוא קבוצה של שלושים אלף אנשים בעלי נכונות כה רבה לוויתורים, בעלי שלוות נפש כה עמוקה, ודחף מועט כל כך לעבודה, כדי להשתקע בעולם הרוח, רחוקים מכל העסקים ומוכנים ומזומנים להתקיים בצנעא מתרומות הזולת המספקות להם לצורכי החיים הנחוצים ביותר.

בקרב מספר כה גדול של בני אדם לא יהי רבים המסוגלים ומוכשרים ללימוד מעמיק דיו, כדי להרגיש את הסיפוק ושביעות הרצון מעיסוק בלימוד התורה בלבד. ובנוסף לכך, ה"חלוקה" פיגרה אחר הגידול שחל במספר הזקוקים לפרנסה. החלק המגיע לכל אחד מצטמצם יותר ויותר, ועקב מצוקת הקיום גדל, מאונס או מרצון, מספר התרים אחר אפשרויות פרנסה, במסחר ובמלאכה. אפילו לוא היתה ארץ ישראל נשארת מוגנת כמו בעבר מפני כל השפעה מבחוץ, השינויי החברתי צריך היה שיתחולל מבפנים; דהיינו, תמיד תישמר החלוקה בין זבולון לבין יששכר, בין החלק האחד העוסק בפרנסה לבין החלק השני העוסק בלימוד. והראיה – הרעיון הראשון להקמת יישוב והביצוע של ייסוד פתח תקווה, לפני עשרים ותשע שנים, מקורו בירושלים עצמה…

דומני שאין להצטער על השינוי שחל במבנה הכלכלי. אדרבה, עלינו לברך על כך. לפי ניסיוני, כבוד היהודי האמיתי וגבורת בני ישראל הממשית לא צמחו על יסודות הישוב הישן. באווירה כזאת איש אינו חש שהוא נמצא בירושלים, עיר הקודש, במלוא מובן המילה. יפי היהדות ותפארתה, כבוד התורה, לא התבטאו שם. כיצד פירש רש"י את פרק התלמוד שציטטנו? (ברכות לה,ב) הדבר קשור לעיסוק בדברי תורה "שאם תבוא לידי צורך הבריות, סופך ליבטל מדברי תורה": "אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין קמח אין תורה!" (אבות ג,יז). לכך חייב להסכים כל אדם, שלא בא לדון על ארץ ישראל באופן ערטילאי, אלא מתכוון לקיים בעצמו ויחד עם בני ביתו את מצוות ישוב ארץ ישראל, האוהב את רעהו כמותו, ולא יטיל על הזולת דבר, שלדעתו ימיט אסון על עצמו ועל בני ביתו.

דרוש לבין המצרים / הרב ישעיה יונגרייז הי"ד

הנה חז"ל אמרו כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו.

ולתת ביאור לדברי חז"ל נראה לי בעזרת ה' בהקדם הכתוב במגילת איכה "ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום הפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים". ובאמת לפי פשוטו אי אפשר להבין, דאיך אפשר לומר כן שגדול היה חטאם מחטאת סדום, הלא אנשי סדום דנו נערה למיתה משונה ר"ל על אשר נתנה פת לעני, ובארץ הקדושה היה מפורסם הכנסת אורחים שלהם, כמאמר התנא בפרקי אבות "ואל אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים".

אך לאחר העיון נראה שצדקו מאוד דברי הנביא דהנה כלא הוא אין עונשין אלא מזהירין, וכן הוא בהקב"ה יתברך שמו, בעת שרוצה לענוש את האדם בעונש חמור, ישלח עליו מקודם עונשים קלים כדי שישים על לבו שחטאיו גרמו לו כל זאת וישוב אל ה' וירחמהו. אבל אם כל זאת לא הועיל לו שישוב והוא עומד במרדו, אז יגיע אליו עונש הראוי לו, עונש חמור ר"ל. וכמו כן היה בחורבן ירושלים ושריפת בית אלהינו וגלינו מארצנו, דקודם לזה אם הגם שכבר הגיע להם עונש חמור כזה מכל מקום הקב"ה ברחמיו הרוצה בתשובת עמו שלח עליהם שונאנו להחריב ארצנו אך לא עלתה בידם, כי הקב"ה היה מאריך אפו כי אולי ישובו מדרכם הרע ואז יישארו על מכונם וגבולם. אך כאשר ראה הקב"ה שכל זאת לא הועיל ונשארו בחטאם, אז שפך זעמו לענוש אותם בעונש חמור המגיע להם. אך יצא מן הכלל  היו אנשי סדום, כי הגם שגדול היה עוונם מנשוא ואכזריות כזו לא נשמע עוד להרוג נערה במיתה משונה יען שנתנה פת לעני, אבל לא מצינו שהיה הקב"ה מזהירם והוא באופן שישלח עליהם מקודם עונשים קלים, רק תיכף ומיד לאחר שרצו לפגוע בלוט הכו בסנוורים ושלח עליהם גפרית ואש עד שלא נשאר מהם שריד ופליט. ואולי אם הקב"ה היה שולח עליהם עונשים קלים היה עולה על דעתם שמאת ה' היא זאת, כי חטאם גרם להם כל זאת והיו מקבלים עליהם לשוב לה' ולקיים "פרס לרעב לחמך" והיו נשארים בחיים. וזהו שאמר הנביא "ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום", ואם תשאל האיך אפשר לומר כן הלא בארץ הקדושה היו נותנים פת לאורחים וצדקה לעניים  ובסדום הרגו נפש בעבור שנתנה פת לעני, על זה השיב "ההפוכה כמו רגע", פירוש שבסדום נהפך ונאבד כמו רגע בפעם אחת ולא חלו בה ידים, שלא שלח עליהם עונשים קלים מקודם ואלי אם היה שולח עליהם עונשים קלים מקודם היו נותנים על לבם לשוב לה'.

והנה אמרו חז"ל אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, ואפילו אם זמן מה נראה לנו מנוחה מן האומות כי מראים לנו אותיות אהבה, אבל פתאום נסתר כל הבניין, כי נהפך לבם לשנוא אותנו ורודפים אותנו עד חרמה. ואם נשים אל לבנו שחטאנו גרמו זאת והקב"ה מחכה שבכל עת שנשוב אליו ואז יקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ ויוליכנו קוממיות לארצנו, אז בודאי היה קץ לגלותינו, כי הקב"ה מקבל התשובה. אך יען שבכל זאת אטום לבנו מלשוב אל ה', דין הוא גרמא שאנו גם כעת כבושים בגולה. וזהו כוונת חז"ל, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, והוא מטעם שלא עשו תשובה לשפוך בדמעות עינם ולבקש ולהתחנן לה' שיאמר קץ לגלותינו, אז כאלו נחרב בימיו, יען הי המה היו הגורם שלא נבנה ועוד בחורבנה בעוונותינו הרבים.

והנה רבים המה אשר התעו מדרך הישר וחושבים שאם יתקרבו אל האומות במאכל ובמשתה, ישיגו מנוחה מהם. אבל גם אלה ראו שעלתה חרס בידם, כי לא יועל ולא יציל גם זאת שימלטו משנאתם ורדיפתם.

ועל דרך זה אמרתי לבאר הכתוב בפרשת תבא והפיצך ה' בכל העמים כו' ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן ובגוים האלה לא תרגיע ולא תמצא מנוח לכף רגלך, והנראה לי בזה בעזרת ה' דהנה כל לב ישראל יכאב וכל עין תדמע שזה כמה אלפים שנה מיום שגלינו מארצנו ואין אנו יכולים להשיג מנוחה משונאינו, ואפילו אם נשיג זאת אנו במורא תמיד שלא יצליח מעשה הרשעים להשבית אותנו מהמנוחה. והלא אין אנו מבקשים מהם אהבה, כידוע מאמר חז"ל שעשו שונא ליעקב, אבל שיתנו לנו מנוחה, זאת בצדק וביושר יכולים אנו לבקש.

וכאשר שמעתי לפרש הכתוב במגילת אסתר ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה, ויאמרו נערי המלך לא נעשה עמו דבר. ובאמת יש להפליא על תשובתם, וכי לא ידעו זאת שהמלך לא ישמע להם להיות כפוי טובה מבלי לשלם גמול לאיש אשר הצילו ממות. אך לאחר שנעיין היטב נראה שהשיבו לו תשובה נכונה. כי ליהודי יש שמחה ולמתנה גדולה יחשב לו אפילו אם רק נותנים לו מנוחה ואין רודפים אותו ואין חפץ יותר. וזה שהשיבו "לא נעשה עמו דבר", שלא נעשה לו רעה וישב בשלום ובשלווה, וזה בעצמו יהיה נחשב לו מתנה.

אך המאמינים בה' יודעים היטב שבמשך ימי הגלות אשר אנו סובלים משנאת העכו"ם, הוא הכל מן השמים, כי חטאנו גרמו זאת, והוא עונש מאתו יתברך שמו אשר רוצה בתשובת ישראל, ואז ושב ורפא לו, שלא יהיה בהם כח לשלוט בנו.

אמנם רבים מקלי הדעת אשר הכו בסנוורים ואינם מאמינים שהכל הוא מאתו יתברך שמו חושבים מחשבות שהשנאה הוא מחמת ההרחקה במאכל ובמשתה, ולהסיר השנאה מהם אפשר לתקן זאת שיתקרבו אליהם לאכול עמהם במסיבה אחת מבשר פגולם ולשתות מיין נסכם ואז יסור השנאה ויהיה אהבה ואחווה ושלום וריעות ביניהם.

אמנם יש מקלי דעת אשר לא יסתפקו בזה ויוסיפו לחזק אהבת האומות עליהם שעושים כמתכונתם לחוג יום אידם ובעת הווינאכט שלהם הנקרא קאראטשאן גם הם עושים קריסטענבוים כאשר הוא מנהג וחק אצל העכו"ם.

והנה הדרך השני הוא גרוע הרבה והרבה מן הראשון, כי האוכל ושותה עמהם לבקש התקרבות, על כל פנים ממלאים תאוותם ממאכל ומשתה שלהם. אבל אלו שחוגים גם חגם באופן הנ"ל, הלא אין להם שום הנאה מזה שיאמרו שיצרם תכפו, וגם לא ראו זאת מאבותיהם שיהיה מענה בפיהם שמחמת ההרגל עשו כן. ובמכוון עושים רק מפני כן שיתדמו להם. אך אפילו לכת השניה תקוותם הוא שווא ומדוחים, כי יהיו נרדפים ושונאים מאומות העולם אפילו לאחר התועבות האלה וא יועי ולא יציל להשיג על ידי זה אהבה מהם. וזהו שאמר הכתוב והפיצך ה' אלהיך בכל העמים כו' , ובוודאי יהיה לך מהם גם רדיפות, ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה, פירוש שאין לך שום תאווה לזה כדבר אשר להעושה אין שום ידיעה והרגשה שיהיה לו תאווה מזה, נוסף לזה, ואבותיך, שגם אבותיך לא עשאו כן לעבוד עץ ואבן, שאין לך שום אמתלא שאתה עושה מחמת ההרגל. והכל יהיה מחמת תכלית הנרצה להשיג מהם אהבה. אך הבטיח כי לא יועיל ולא יציל להסיר השנאה יען, ובגוים האלה לא תרגיע ולא יהיה לך מנוח לכף רגליך, הגם שאתה תעשה כמותם לעבוד עץ ואבן.

והנה לא אלמן ישראל ורבים המה אשר מבינים היטב שכל זמן שאנו בגלות אין שום תקווה שיהיה לנו מנוחה בין האומות ושופכים תחנתם לפני ה' שישוב אותנו לארצנו, אך אינו בסגנון אחד, כאשר אבאר בהקדם הכתוב במגלת איכה כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באכל להשיב נפש.

ולתת באור לדברי הכתוב נראה לי בעזרת ה' בהקדם הכתובים בשמואל, ויען המבשר ויאמר נס ישראל מפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו חפני ופנחס וארון אלהים נלקחה. ויהי כהזכירו את ארון האלהים… ותשבר מפרקתו וימת… וכלתו אשת פנחס הרה ללת ותשמע את השמועה אל הלקח ארון האלהים ומת חמיה ואישהּ, ותכרע ותלד כו'. וכעת מותה ותדברנה הנצבות עליה אל תראי כי בן ילדת, ולא ענתה ולא שתה לבה, ותקרא לנער איכבוד, לאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים ואל חמיה ואישהּ. והאלשיך ז"ל אמר על זה דבר נחמד, כי לעלי נאמר שני בשורות רעות, האחד שמתו שני בניו, והיא צערא דגופה אשר אין למעלה ממנו. והשני, וארון אלהים נלקחה, והיא צער השכינה. ומדרך הטבע היה שיותר יכאב לו השמועה שמתו שני בניו. אך גילה הכתוב, ויהי כהזכירו את ארון אלהים ותשבר מפרקתו וימות, כי יותר היה מכאיב לו צער השכינה מצערא דגופא, כי מהשמועה ממיתת בניו לא נתפעל כל כך שימות. וכן היה באשת פנחס, ששמעה שמת בעל נעוריה וגם כי הלקח ארון אלהים. ומהטבע היה שיכאיב לה יותר צער השמועה ממיתת בעלה, אך גילה הכתוב, ותקרא לנער איכבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון אלהים ואל חמיה ואישהּ. והזכירה מקודם צער השכינה ואחר כך הצער ממות חמיה ואישה, כי יותר היה מכאיב לה צער השכינה מצערא דגופא.

והנה בעת שחרב עירנו וניטל בית תפארתנו הבית המקדש וגלינו מארצנו, אם כי היה צערא דגופא אשר אין למעלה ממנו, כי נשבר מטה לחם ובדאבון לבב עלה בזכרונם השפע שהיה להם בעת אשר ישבו על אדמת הקודש איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, אבל יראי השם היה מכאיב להם יותר צער השכינה והוא חורבן בית המקדש שהיה משרה שכינתו שם והקריבו לפניו קורבנות. אך אלה במדרגה פחותה שפכו בדמעות עינם רק על כי שבתה מדהבה ואינם יודעים באיזה אופן יפרנסו עצמן, וזהו שמקונן הנביא כל עמה נאנחים מהיכן יקחו לחם, נתנו מחמדיהם באכל להשיב נפש, פירוש שכל חמדה שלהם הוא רק להשיג אוכל ובזה הוא די להם, אבל לא שמו על לבם גלות השכינה.

והנה כאשר נשים על לבבנו דורות שלפנינו האיך התאבלו על ירושלים נראה ונבחין כמה ירדנו אחורנית. גם בזה הנה יסופר מנודע ביהודה ז"ל שמהתחלת י"ז תמוז עד לאחר ט' באב התענה בכל יום ובלילה אכל ר פת חריבה ושתה מים.

והנה אין אני רוצה לבנות יסוד מזה, כי לאו כל אדם זוכה להיות במדרגה נשגבה כאיש גדול בענקים הנודע ביהודה ז"ל, אך אדבר מדורות שלאחריו, הנה שאר בשרי הרב הגאון דק"ק מעזא קיוועשד נ"י סיפר לי שבסעטעטשע שהיה שם רב הגאון הקדוש אדוני אבי זקני ז"ל שהיה אביו של אדוני אבי זקהני הגאון הקדוש מנוחת אשר ז"ל, שהיה רב בק"ק טשענגער, והיו שם יהודים רק אנשים פשוטים אשר התפרנסו את עצמן מזה שהלכו לכפרים לישא וליתן עם הנכרים דשם, ולעת ערב שבו למקומם. ולכל אחד היה בשקו ספר של"ה הקדוש, ולא הלכו לביתן רק תיכף ומיד לבית הכנסת, ושם למד עמהם רבם ז"ל מספר של"ה. והנה בליל פורים התאספו אצל רבם ז"ל לשמוח במשתה היין, ולאחר חצות ראו שנחסרו מהנאספים שני יהודים ונבהלו מאוד, כי חשבו אולי אסון אירע להם, והלכו לחפש בכל הצדדים. ובחדר אחד קטן שהיה שם תנוי בנויה מצאו אותם שהיו יושבים על הארץ ועשו תיקון חצות בקול נאנחה גדולה הורידו כנחל דמעה. והנה נגש אחד אליהם ואמר היתכן שבפורים אשר הוא יום משתה ושמחה יעשו תיקון חצות. ואז השיב לו אחד לאז מיך גיין מיט דיין פורים וואס האב איך פין דעם פורים אז אינער הייזעל איז אבגעברענט געווארען. ועתה פקח וראה עד היכן הגיע מדרגתם בזה להתאבל על ירושלים ועל חרבן בית המקדש, הגם שהיו אנשים פשוטים, ובעת אשר השמחה במעונה לשמוח ולאכול ולשתות, נשבר בקרבם בזכרם עיר הקודש עד שהורידו כנחל דמעה ועשו תיקון חצות. והם קיימו באמת אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

סיפר לי מורי וחמי הגאון הצדיק מו"ה מאיר ז"ל שהיה אבדק"ק בילקע, שהחוקר המפורסם משה מדעססויא שהוא במדינת אשכנז, אשר ידוע שהיראים פרשו ממנו וגם בניו נשתמדו ר"ל והיו מבקרים אותו גם שרים ושרות לדבר עמו בעניני מדע. ופעם אחת באה אליו אשה גרעפין לבקרו בט' באב, ולגודל תמיהתה מצאה אותו יושב על הקרקע והקינה בידו ובוכה בקול מר צורח. והנה הגם שידעה שאותו יום הוא אבל ליהודים, אבל חשבה יען שהוא מאנשי מאדערין, לא יחזיק בזה מנהג ישראל להתאבל, ובפרט לבכות במר לבו. והנה היא גילתה לו מצפוני לבבה ושאלה אותו על זה. ואז לקח נייר וכתב לה אחד מהציונים אשר חיבר ר' יהודה הלוי ז"ל על לשון אשכנז והראה לה. וכאשר קראה את הנכתב נתעוררה כל כך עד שהתחילה לבכות. ואז אמר לה, ראה גם ראה, הנה כל הענין אינו נוגע לא לך ולא לאומה שלך, ובכל זאת כאשר ראית את המכתב נתעוררת כל כך עד שהיית מוכרחת לבכות, ואיך לא אבכה אנכי, הלא כל איש מישראל בזכרו את כל הנעשה ביום הזה יהיה לבו נשבר בקרבו ויוריד כנחל דמעה, אפילו הוא מהמאדרעין.

והנה קורא נעים הרבה היה לי להביא מעניינים כזה, אבל גם מכל הנ"ל, די שיקח מוסר השכל באיזה אופן צריך להתאבל על חרבן עירנו ובית מקדשנו, ובפרט בט' באב ביום המאורע, ובזכות זה נזכה לראות בבנינה ושיקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ במהרה בימינו אמן.

(הרב ישעיה יונגרייז הי"ד, חזון ישעיה דרושים)

אשרי המקיים צוואת הרב הי"ד ואומר בשמו מתורתו ברבים.

טומאת זורק אפר הפרה, כמלמדת על קלקול המתחבר לרשעים / הרב ישעיה הלוי יונגרייז, אב"ד זערינד

דרשה לפרשת פרה

הנה ידוע שפרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים והוא באופן שהטמא שנזרק עליו נטהר מטמאתו והזורק עליו הוא טמא, ובאמת הוא פלא אם בכח אפר הפרה כל כך לטהר את הטמא למה הזורק עליו הוא טמא. ואם הזורק הוא טמא מחמת שיש בכחו לטמא למה נטהר הטמא הזורקים עליו. עד שביאר אחד מהמגידים דברי המדרש על הכתוב ויקחו אליך פרה אדומה, הדא הוא דכתיב אמרפרה אדומהתי אחכמה והיא רחוקה ממני, דהכוונה היא שהחכם מכל אדם גם כן תמה על זה. ואם בא על הבחינה, לאחר חקירה בחכמתו למה נטהר הטמא היה מתמה למה נטמא הזורק עליו, וכאשר אזיל לאידך גיסא למה נטמא הזורק עליו והמציא בחכמתו טעם לדבר, שוב היה פלא בעיניו למה נטהר הטמא שזורקין עליו. וזהו שאמר אמרתי אחכמה, בעניין אחד דלמה מטהר, והיא רחוקה ממני, דלמה הזורק הוא טמא. וכאשר בחכמתו מצא פתרון דלמה נטמא שוב היה במבוכה דלמה נטהר הטמא.

ולי נראה בעזרת ה' לבאר דבא לרמז בזה מוסר השכל. והוא בהקדם הכתוב בפרשת חוקת ויקחו אליך פרה אדומה כו'. ובמדרש, הובא ברש"י ז"ל, לעולם היא נקרא על שמך פרה שעשה משה במדבר אפרת לא כלה. ולכאורה יש להעיר דאיזה התפארות יש בזה למשה הלא כל התורה כולה נתנה ע"י משה רבנו עליו השלום ואין לך קונה שם גדול יותר כזה. והנראה לי בזה, בעזרת ה', לתת ביאור על פי מאמר חז"ל בפרקי אבות רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבירך יקימוה בידך  ואל בינתך אל תשען.

והנה כבר הבאתי על זה ביאור נכון בעזרת ה' בפרשת תבא, וכעת אכפיל דברי לצורך העניין, דהנה מיום גלינו מארצנו מצב הפרנסה שה מאוד, וכל אחד משתדל ע"י תחבולות שונות להחיות נפשות ביתו. גם נתנו לנו חז"ל עצה טובה מאן דביש ליה בהאי מתא ליזל במתא אחריתי, כי אולי ישתנה מזלו לטוב במקום אחר. אך היצר הרע מרקד בכל פסיעה ופסיעה להסית את האדם ולהסירו מדרכי ה'. ומי שהוא מוכרח לבקש איזה מקום אחר ותשוקתו לילך אל איזה מקהלות הקדש שיש שם כל צרכי הנפש, אז מייעצו למה לך לילך במקום שהרבה יהודים דרים שם, הלא המה ישיגו גבולך בכל פסיעה ופסיעה ולא תוכל להרוויח, וגם מה שתרוויח יהיה ע"י יגיעה רבה כאשר הוא הדרך במקום מושב הרבה יהודים. הלא יותר טוב אם תלך ותבחור מקום אשר דרים שם רק מעט יהודים וגם המה אנשים פשוטים. והגם שהם קלים, אבל תוכם כברם, ולא ילכו עמך בערמומת ויקיימו וחי אחיך עמך. ומה גם שבכל זאת תשאר כבתחלה ירא שמים, ואדרבה, תהא גרמא שהקלים ילמדו ממך ליראה את ה'.

והנה בנקל יכול ליפול ברשת היצר הרע. אבל מי חכם כבעל הניסיון, דהניסיון יעיד דמי שהוא קבע מקומו בין ריקים ופוחזים, ובפרט במקום שאין מקוה ואין שוחט ירא שמים, לא די שלא תיקן כלום אצל הריקים, אדרבה גם הוא נלכד ברשתם. ובפרט מעשה שטן הוא שנצטרך לאיזה עשיר קל ופוחז, למען ימצא חן בעיניו חונף ומראה לו כי היוא גם כן מכת דיליה, מהמחוכמים ומתחדשים. לכן שומר נפשו לא יעשו כלוט שבחר לו סדום, כי שם אוה למושב לו, רק יבחר לו בים אנשים יראי השם ויבטח בה' שיזמין לו שם גם כן פרנסה. ואפילו אם יהיה בטוח שמצב פרנסתו שם לא יהיה כל כך כמו בין ריקים ופוחזים, ובקושי גדול יחפש פרנסתו, כדרך הרוכלין המחזרין בעיירות שהם נוודים ממקום למקום לבקש פרנסתם, הלא טוב לו יותר מעט פרנסה וגם זה ע"י טרחא ויגיעה, מפרנסהה בשפע גדול אצל קלים, למען יציל עצמו מבאר שחת. וזהו כוונת התנא הוי גולה למקום תורה, פירוש אפילו אם תהיה שם בדוחק להיות נע ונד אל הלחם. ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקיימוה בידיך, פירוש שאפילו אם תלך במקום ריקים תקיים התורה, ואדרבה, גם חבירך יקיימו התורה על ידך, שתתקן אותם, על זה אמר ואל בינתך אל תשען, אל תסמוך על חכמתך שתתקן אותם, אדרבה, יקלקלו אותך. עד כאן דברי שם.

והנה אין למדין מן הכללות, כי יזדמן לפעמים שמי שהעתיק מושבו בין קלים עלתה בידו לתקן אותם קצת, אבל הוא מעט מזעיר והקלקל בנפש הוא יותר מהתיקון אשר פועל אצלם, כי מן הנמנע שלא יפגום נפשו, כי המחובר לטמא טמא, כאשר שמעתי ממורי וחמי ז"ל הרב הגאון הצדיק האב"ד דקהילת קודש בילקע ז"ל שבעת שהיה עוד צעיר לימים נסע עם אנשים שהיו ממקום אלבערט אירשא, וגם אז היה נתפרסם למקום קלים וריקנים מן המצות. ובתוך הדיבור אמר אחד לחבירו האסט דיא נייעס גאשי איז אחסיד געווארען ער וואשט זיך שבת צו ברויד, אך כענבים במדבר היה שם תלמיד חכם וצדיק מפורסם מו"ה יחיאל ז"ל שהיה נקרא בפי כל ר' יחיאל אירשער. ועתה פקח עיניך וראה איזה תיקון פעל הצדיק אצלם, אשר כמעט רוח ישאם, אך מזלו גרם שנשאר בצדקתו,. ועל דרך זה שמעתי בשם הרב הגאון הצדיק האב"ד דקהילת קודש ב' דיארמאטה ז"ל בן להגאון גורן דוד ז"ל, על הכתוב לנפש לא יטמא בעמיו להחלו, לפעמים בונה האדם במה לעצמו לחתור לו היתר לקבוע מקומו בין ריקים ופוחזים ומענה בפיו שיתקן אותם, אבל הוא משאת שוא ומדוחים, כי הוא בוודאי ילמוד ממעשיהם ואין לו רשות לפגום את עצמו בשביל תיקון אחרים, וכמאמר חז"ל אין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. וזהו כוונת הכתבו לנפש לא יטמא בעמיו להחלו, פירוש שאין רשאי לטמא עצמו בשביל שיתקן אחרים.

והנה ראיה חזקה על זה דמי שהוא מתחבר עם רשעים, הגם שמתקן אותם קצת, לא ימלט שלא ישחת דרכו דרך ה', ממה שכתב רש"י ז"ל בפרשת תשא על הכתוב לך רד כי שחת עמך, העם לא נאמר, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו. והנה אי אפשר להכחיש שמשה רבנו עליו השלום עשה תיקון בהערב רב, כי עשה אותם גרים, ובוודאי קיימו קצת מצות, אבל הקלקול היה יותר על התיקון, כי היו הגורמים שישרל עם קדוש השחיתו דרכם ועשו את העגל.

והנה ידוע שתכלית פרה אדומה היה כדי לכפר על עוון העגל, וכמו שכתב רש"י ז"ל על ויקחו אליך פרה אדומה, משלהם, כשם שהם פרקו נזמי הזהב להעגל משלהם, כך יביאו לו כפרה משלהם. והנה אם משה רבנו עליו השלום לא היה מקבל גרים מהערב רב, אז לא היו עושין ישראל את העגל, כי כי הערב רב שנתחברו להם פעלו זאת, ואז לא היה נצרך להביא פרה אדומה שבא לכפר על עוון העגל. ומעתה יובן היטב דברי רש"י ז"ל על הכתוב ויקחו אליך פרה אדומה, דזה שאמר לו הקב"ה למשה לעולם היא נקרא על שמך פרה שעשה משה במדבר, ייען שאתה היית הגורם שהוצרכו להביא פרה אדומה כנ"ל.

ולאחר קוטב זה יתבאר היטב ההשתנות בפרה אומה שבא לכפר על עוון העגל, והגורם לעשיית העגל היה שהתחברו להערב רב, ומחמת זה הוא שני הפכים בנושא אחד, שמטה הטמא ומטמא המתעסק עם הטמא, דבא לרמז דהמתחבר עם רשעים שהם טמאי נפש, אם גם שמטהר טמאים שעושים תיקון קצת, אבל ומטמא טהורים, שהמתחברים עמהם הם מטמאים נפשם ושומר נפשו ירחק מהם.

(חזון ישעיה, דרשות)