ביאורים ודרושים להפטרת שבת חזון \ הרב עזריאל זליג נח קושלבסקי הי"ד

על מה תוכו עוד תוסיפוו סרה כל ראש לחולי וכל לבב דוי – הנה אם הנער הלומד בבית הספר לא יקשיב לדברי רבו, אזי יכהו רבו ברצועה קלה, וההכאה מועילה לו להטות אזנו לשמוע ולהבין דברי רבו. אבל אם התלמיד לא יבין את למודו מפני שאינו בשלימות בריאותו בשעת הלימוד, היינו בשעת השעור הוא חש בראשו או מרגיש איזה חולשת הלב, ומפני זאת אינו יכול להטות אוזן קשבת לדברי רבו, אזי אם הרב לא יבין את זאת ויכה את התלמיד יסתכן ויעזוב התלמיד את בית הספר לגמרי.

כן אם נראה איש בריא וחזק באמונתו אמונת חכמים ואין לו שום מיחוש ראש בהרהורים לא טובים ולבו בריא אולם להבין דברי חכמים ואינו מהרהר אחריהם, ואיש כזה פורש מן התורה, חס ושלום, בשביל הבלי העולם ותאוות יצרו, והוא כמו מומר לתיאבון, לו תועילנה מכות שיכהו ה'  ועל ידי ההכאות ישוב לשמוע דבר ה'. אבל אם אחד פורש מן התורה מפני מיחוש ראש, חס ושלום, היינו שיחקר במופלא ומכוסה ממנו ומהרהר אחרי רבותיו, איש כזה חולה הוא בנפשו, ואם יכהו ה' לייסרו ביסוררי הגוף, תתגבר עליו מחלתו מחלת הנפש יותר ויותר, כמאמר חז"ל אפקורס ישראל כל שכן דפקיר טפי, ויותר טוב שלא להרגיז את עצביו ומבלי להתווכח עמו, ורק לשבקיה במנוחתו בהתבודדו, אולי ישוב מעצמו לאיתנו, כמו הנהגת הרופאים עם איש חולה במחלת העצבים. ולאיש כזה איש יכהו ה' לייסרו, או שיאבד את עצמו מרוב השעמום ובלבול מחשבותיו או יאבד לגמרי את נשמתו להיות כמו מומר להכעיס מחמת טירוף הדעת שלו.

וכן מצינו באומה כולה, שאמרו חז"ל, גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים וז' נביאות שכולם לא החזירו את ישראל למוטב, וגזרת המן וקיומה על פי הסרת הטבעת, הועילה להחזיר את ישראל לתשובה, וכדאיתא שם שקבלו ישראל אז עליהם ועל זרעם עול התורה והמצות. וכל זאת היתה בשעה שכל האומה הישראלית האמינה בה' ובעבדיו הצדיקים, וראש האומה היה אז בתכלית הבריאות, כמו מרדכי הצדיקק וחבריו מסנהדרין הגדולהורוח הקדש שרתה עליהם. ורק העם סרו מאחורי ה' לתאוותם, שנהנו מסעודת אחשורוש שלא כדת התורה, אבל בעצם האמונה היו בריאים, כי היה בהם גם אמונת חכמים לקבל כל מה ששצוה מרדכי עליהם. ולכן הועילה הגזרה להחזירם לתשובה.

אבל כאן, הוא מתאונן כי כל ראש לחולי, היינו ראשי האומה ומנהיגיה כמו חולים המה במיחוש רא להרהר הרהורים של חקירות כאלה המבלבלים את השכל האמיתי, וכן לבם בל עמם, היינו חסר להם אמונת הלב וכמו בדרך שגעון ינהגו את כל האומה הנמשכת אחרי הראשים האלה ותתפשט המחלה בכלל האומה מכף רגל ועד ראש, ואם ידפקום ע"י הכאה ימותו, חס ושלום, או מיתת הגוף או אבדן הנפש וגוף קיים…

כספך היה לסיגים סבאך מהול במים, כאשר מבואר במקרא שלמעלה כי השופטים לא שפטו על פי דעתם, כי אם הכל על פי דת התורה שצריך להיות עדים בכל דבר, ולזאת היו מאנים באופן שלא יהיו עדים בדבר ועשו במחשך מעשיהם וזיפו זיוף פנימי שאינו ניכר כדי שיהיה ביכולתם להכחיש ולאמר כי הוא גם כן לא ידע מהזיוף. שריך סוררים וחברי גנבים כלו אוהב שוחד ורודפי שלמונים, ההסבר כמו איש חולה שידרוש ברופאים, אם הרופא הוא איש נאמן יתן רפואה לשרש מחלת החולה מכל וכל ושיחזיר לבריאותו כמו שהיה ושלא יצטרך עוד החולה לבא אצלו לרפאותו. אבל אם הרופא הוא אוהב בצע, אזי לא ייתן להחולה סמי תעלה לרפאותו ולשרש המחלה, כי אם ייתן להחולה סמי הרפואות רק להקל מחלתו לפי שעה כדי שיבא אצלו כמה פעמים ויקבל הרופא שכר על כל פעם בקור שידרשהו ויחקרהו. כמו כן היו השרים אוהבי שוחד, כאשר בא לפניהם איזה משפט, וכאשר ידוע שכל ריב ומשפט יסתעף לכמה סכסוכים ובעיקר הוא משפט אחד ורק ע״י דברי הבעלי דינין וטענותיהם נראים הדברים כאלו יש ביניהם הרבה סכסוכים, וכדי להרבות שכר להשופטים, לא עשו השופטים משפט שלם ולפסוק את הדין לאמיתו ולהודיע להבעלי דינין מי הזכאי ומי החייב בפעם אחת ומכל הסכסוכים וענפים יעשו משפט אחד, כי כן העיקר לפי הדת לידע מקור הטענה על בוריה ולדון בעיקר ושרש של המשפט. והם לא עשו כן, כי אם חלקו את המשפט לפי הטענות של בעלי הדינין ומכל סכסוך וטענה עשו משפט וגמר דין, ומכל גמר דין לקחו שכר בעד טרחתם. וזהו הלשון רודפי שלמונים, כי אחרי גמר דין כמו שנעשה שלום בין הבעלי דינים, ואם השופטים היו שופטים את כל סכסוכי המשפט בבת אחת ועשו שלום רב ביניהם, אזי היו נקראים רודפי שלום. אבל אם היו מחלקים כל משפט לחלקים קטנים ובכל פעם כאלו נעשה שלום בין שני הבעלי דינים, אבל לא שלום גמור, רק מעט שלום היו עושים היום ומעט שלום מחר, ולזאת נקראים רודפי שלמונים, שלום קטן כמו, מאיש אישון, איש, הוא גדול, אישון, קטן, כן שלום, ושלמון, מלת שלום ביאורו שלום גדול וגמור ומלת שלמון מורה על שלום שאינו גמור.

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. חז״ל אמרו שחורבנה של ירושלים היה מפני שהעמידו דיניהם על דין תורה. והכוונה הפשוטה הוא משום שהבעלי דנים היו מקפידים אהדדי ולא וויתרו משלהם כלום לפשר ביניהם בדרך שלום, אלא רצו שהבית דין יפסקו להם הדין תורה, באופן שיקוב הדין את ההר, השרים היו רודפים לעשות פשרות להפיק רצון משני בעלי הדינים לקבל טובת הנאה משניהם או פשוט היו יראים מפני חומר הדין, והיו רוצים ביותר לעשות פשרה בין הבעלי דברים. ואם היה להפך, היינו אם הבית דין היו דנים דין אמת לאמיתו, והבעלי דינים היו מוותרים משלהם, וזאת היא הפשרה, שכל אחד מבעלי הדין יוותר ממון שלו לחבירו לפי דעתו, אזי לא היה גזל ועושק בירושלים,  אם היו מתנהגים באופן טוב כזה.

ולזאת יאמר שלעתיד יהיה כן, היינו ציון במשפט תפדה, כאשר ידוע שהשם ציון הונח על מקום המצוין בהלכה, הוא מקום המקדש ולשכת הגזית מקום מושב סנהדרי גדולה, המה יהיו נפדים בשביל שישפטו משפטי צדק על פי דת התורה, ושביה, בצדקה, הבעלי דינים המה יצדקו משלהם ויהיו וותרנים בממונם ויתפשרו ביניהם בדרך צדקה, לא יקפידו, ממילא לא יהיה עוד שוד וחמס בישראל. וכיון שיהיו חיים חיי שלוה ביניהם, לא יבאו עוד שבר חיצוני, וכמאמר הכתוב יֵצֶר סָמוּךְ תִּצֹּר שָׁלוֹם שָׁלוֹם כִּי בְךָ בָּטוּחַ (ישעיה כו,ג), ולא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

(עין צופים, דברים)

הרב עזריאל זליג נח קושלבסקי היהרב עזריאל זליג נח קושלבסקי הי"ד נולד לאביו ר' יצחק צבי, בשנת תרכ"ז,1867. למד בקובנה, אצל ר' יצחק אלחנן ספקטור, ואחרי שהוסמך לרבנות נתמנה לדיין ומו"ץ באוגוסטוב, שבווהלין, אח"כ היה לרב ואב"ד של העיר. דאג לרווחתם של יהודי העיר, ובין היתר טיפל בחיילים היהודים שחנו שם, ובחג הפסח היה עורך להם ליל סדר. רצה לעלות לארץ, אך מסיבות שונות לא הצליח לעשות זאת. בשנת תרפ"ב-תרפ"ג פרסם את ספרי "עין צופים" הכולל ביאורים ודרשות על הפטרות השבתות והמועדים. ובשנת תרפ"ה חיבר ספר הספדים, בשם ממעונות אריות, על הרוגי מלחמת העולם הראשונה. בשנת תרצ"ח פרסם את ספרו "לבוש עדנים" על מסכת עבודה זרה, אך ספרים  אלו הושמדו בבית הדפוס בשואה, מלבד חלק קטן שניצל והודפס בספר "עוללות ישראל". הרב עזריאל זליג נח נעצר עם אנשי קהילתו וגורש לטרבלינקה, שם נספה בכ"ט בטבת תש"ג.

בנו, הרב יקותיאל עזריאלי זצ"ל, ניצל בפרעות תרפ"ט בחברון והיה לרבה של זכרון יעקב. מאמריו ושיחות מוסר שלו יצאו לאור בתשמ"ח בספר "אלי בעזרי". אחיו, של הרב יקותיאל, הרב ישראל אריה, גאון עמקן ומחדש נפלא, ממוצייני ישיבת סלובודקה ומיר, נפטר עוד בחיי אביו. אלמנת הרב ישראל אריה, עם כל שלושת בנותיו, נספו בטרבליקה בא' שבט תש"ג. גיסו הרב יצחק אלחנן אדלשטיין זצ"ל, הציל במסירות נפש שרידים מתורתו של הרב ישראל אריה, כשברח מחמת המציק ועלה ארצה במלחמת העולם השניה, בשנת תש"א.  דברי תורה אלו נאספו ויצאו לאור בספר "עוללות ישראל" (ירושלים, תשכ"ט).

בהקדמתו לספר ממעונות אריות, כותב המחבר:

"אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונם" (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ז). הספר הזה שאני מוציא היום לאור כולל הספדים אשר נשאתי במקהלות בעירנו אגוסטאוו בשנות תרע״ה – תר"פ, בתקופת המלחמה בעת הנוראה, מלבד הספד אחד אשר נשאתי בעיר שטוצין (פלך ווילנה) בעת בריחתי שם מחמת המציק. אין מספר לכל המאורעות דעדי ועברו עלינו במשך התקופה הזאת; עירנו שהיתה עיר הספר נהפכה למעונות אריות ולמשכן חיות טורפות; מטר של אש וגפרית המטיר ה' עלינו, ונתקיים בנו הכתוב "והיו חייך תלאים לך מנגד" פשוט כפשוטו, ורק חסדי ה׳ היו עמנו להצילנו מכף כל הקמים עלינו. במשך התקופה הנוראה הזאת נלקחו מאתנו גאוני וצדיקי הדור, מורי העם ומנהיגיו הרוחניים, וקראתי עליהם לבכי ולמספד. כמו כן, נשאתי קינה על קדושי האומה, שנהרגו ונרצחו בידי עריצים והובלו לקבורה בעירנו ועל יקירי העיר שמתו בשנות המהומה. בכל מקרים ומאורעות אלה נשאתי נהי קבל עם על האבדות הגדולות שנאבדו וקראתי אל אבל להספידן ולבכותן. ושמתי אל לבי להוציא לאור את ההספדים האלה, אשר יביאו לנו את הד מאורעות המלחמה הנוראה ואשר ישמשו לנו לזכרון מעשיהם הטובים של גאוני ויקירי האומה מן הדור העבר, אשר בערוך מעשיהם עלי ספר יוכל כל אחד ללמוד ממעשיהם הטובים ולדעת את כל תוקף קדושתם וצדקתם, כי בתאור מהלך חייהם של האנשים הגדולים אנו רואים לפנינו תמונות חיות ושלשלת ארכה של מעשים חיים, שזה פועל הרבה על הנפש להישירה בדרך הטובה. ויה"ר שהשי״ת ישים את דמעותינו בנאדו ויאמר לצרותינו די וימהר ויחיש לגאלינו בגאולה שלמה במהרה בימינו אמן. המחבר.

יהי רצון שגם הדברים המובאים כאן יהיו זיכרון למחבריהם, יביאו לנו את הד מאורעות המלחמה הנוראה עוד יותר, וישמשו לנו לזיכרון מעשיהם הטובים של המחבר ומשפחתו, כדי שנוכל ללמוד ממעשיהם הטובים ולישר את נפשנו בדרך הטובה.

 (מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמת עוללות ישראל, דפי עד, ועוד)

"טוב" בא"ת ב"ש "נפש" \ הרב יעקב יהושע פרומן הי"ד

"לענות נפש" (במדבר ל,יד).

בזה יש להבין כיוון דבתורה לא כתיב שלא תדור נדר אמאי אמר שלמה המלך "טוב אשר לא תדור" (קהלת ה,ד)?

אך יש לאמר דבמדרש תנחומא פרשת קרח כתב דאותיות "נפש" בא"ת ב"ש הם "טוב", וכיון דגילתה התורה "לענות נפש", אם כן מבואר דהוא עינוי לטוב, וממילא נשמע דטוב אשר לא תדור.

עוסקים בתלמוד תורה (פינסק 1924, תמונה באדיבות ייחוס: The Archives of the YIVO Institute for Jewish Research, New York)
עוסקים בתלמוד תורה (פינסק 1924, תמונה באדיבות: The Archives of the YIVO Institute for Jewish Research, New York)

ובזה יש לפרש, "ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך" (תהלים קכה,ז), על דרך "סור מרע ועשה טוב" (תהלים לד,טו), מקודם ישמר מכל רע, ואחר כך ישמור שיהיה טוב, כי "נפש" בא"ת ב"ש הוא "טוב". ועיין איכה ג' כ"ה "טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו", יש לאמר גם כן, משום דעל ידי א"ת ב"ש "טוב" אותיות "נפש". וכן "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" (איכה ג,יז). ובתהילים (יט,ח) "תורת ה' תמימה משיבת נפש" ובא"ת ב"ש "נפש" אותיות "טוב".

ושוב יקשה בערכין י"א דתורה לא אקרי "טוב" רק "משמחי לב". אך למה שאמרו התוספות שם (דיבור המתחיל משמח לב אקרי טוב לא אקרי) דרק בהדיא לא כתיב "טוב", אתי שפיר, דרק הכא על ידי א"ת ב"ש נמצא דאקרי טוב, ומשום הכי כתיב "טוב לי תורת פיך", וכן "לקח טוב" (משלי ד,ב), עיין שם.

ועיין בבא קמא נ"ד, דבלוחות ראשונות לא נאמר "טוב", ובלוחות אחרונות נאמר "טוב", מפני דלוחות ראשונות סופן להשתבר. ולפי זה לוחות אחרונות דאין סופן להשתבר, שפיר נאמר בהם "טוב". ומהאי טעמא כתיב בתהלים "תורת ה' תמימה", מדכתיב בלוחות האחרונים "טוב", ואם כן אין סופן להשתבר וישארו תמימות, ומשום הכי מסיים "משיבת נפש", דעל ידי שנקראו "טוב" ובא"ת ב"ש אותיות "טוב" הם "נפש".

ובזה מובן מדרש שוחר טוב סי' י"ט, וזה לשונו: כתיב תורת ה' תמימה, ר' ירמיה ורבנן, חד אמר למה היא תמימה שהיא משיבת נפש, ואחרינא אמר למה היא משיבת נפש שהיא תמימה. ואינו מובן. ולפי מה שאמרנו לא פליגי, וחד טעמא להו. חד אמר, למה היא תמימה, ומתרץ כיון דתורה אקרי "טוב" שאין סופה להשתבר, ו"טוב" בא"ת ב"ש "נפש", ואם כן כיון שהיא משיבת נפש ובא"ת ב"ש אותיות "נפש" היא "טוב" ואין סופו להשתבר ותשאר תמימה. וחד אמר להיפוך, למה היא משיבת נפש, ומתרץ שהיא תמימה ואין סופה להשתבר, ומפני זה נכתב בלוחות אחרונות "טוב" ובא"ת ב"ש "טוב" היא "נפש", ושפיר משיבת נפש. ואתי שפיר.

(נחלת יעקב יהושע)

הגאון החסיד הרב יעקב יהושע פרומן הי"ד, איש אשכולות, מגדולי הלומדין בפולין לפני החורבן. נולד לרה"ח ר' אפרים פישל פרומן ומצאצאי האדמו"ר ר' פישלי מסטריקוב זצ"ל. למד בישיבת הגאון ר' יוסף הורוביץ בסקרניביץ, ובגיל י"ג עבר לישיבה הגדולה של הגאון אמסטוב ונודע כ"עילוי מלודז".

נשא לאשה את מרת גולדה ע"ה, בתו של ר' אלעזר ב"ר שמואל ברקנוולד. לאחר נישואיו עבר ללאסק להיות סמוך על שולחן חותנו ועמול כל כולו בתורה ועבודה. הוא פתח ישיבה בבית חותנו הנדיב, שם למד עם תלמידיו ביום ובלילה בעיון ובשקידה רבה. שמו יצא כגאון מובהק, והוא עמד בקשר מכתבים בשו"ת עם גדולי הדור, עד לבוא השואה. הרב יעקב יהושע הי"ד היה חסיד ונאמן לאדמו"ר מגור זצ"ל, וזכה לחיבה יתירה מהאדמו"ר.

כשהפסיק להיסמך על שולחן תותנו פנה למסחר, כדי שלא לעשות תורתו קרדום לחפור בו, אך הקדיש כל רגע של פנאי לתורה ולעולם לא פסק ממשנתו בהתמדה ובעיון רב. הוא הרבה לכתוב חידושים בכל מקצועות התורה, וחלק קטן מכתביו ניצל באורח נס, נאסף על ידי בנו בתום המלחמה והודפס בספר "נחלת יעקב יהושע".

בעלות הכורת על בית ישראל ליבו לא עמד למראות הזוועה, ויצאה נשמתו ביום כ"א סיון ת"ש. כמעט כל בני משפחתו העניפה נספו בשואה, מלבד בנו, משה אריה לייב, בתו חנה, ונכדו אלעזר אהרן זילברשטיין.

הכרעת דין של ר' מאיר שמחה מדווינסק / נמסר בשם הרב ר' ישראל משה כלאב הי"ד

ואם האדם מוותר על הדין ומרחם יותר מכפי הדין, כן הקב"ה מרחם עליו נגד הדין (משך חכמה, שלח)

בימות החורף היו באים אל ביתו של רבי מאיר שמחה בשבתות להתפלל מנחה ומעריב. בין הבאים הקבועים היה חיט, שהיה תופר בגדים לר' משאיר שמחה, והיה תמיד בא לבוש פרווה.

והנה בחורף אחד בא החיט בלי פרוה, והחורף היה קשה מאד, והחיט רעד מקור.

ר' מאיר שמחה שם לב לזה, ושאל את החיט, למה לא לבשת את הפרוה בכפור כזה?

השיב לו החיט: רבי, כל שהרב ישראל משה כלאב הינה הייתי מקבל הלוואה מר' איצ'ה גורדון, כדי להכין עצים בחורף, והייתי נותן לו במשכנתא את הפרווה שלי, ולפני החגים כשקבלתי עבודה והרווחתי, פדיתי את הפרווה. אולם השנה לא היתה לי עבודה ולא היתה לי אפשרות לפדות את הפרווה.

אמר לו ר' מאיר שמחה: תזמין את ר' איצ'ה לדין תורה. וכן עשה.

בבואם להתדיין הציעו שניהם את טענותיהם, ר' איצ'ה טען: נתתי לו הלוואה בלי רבית, ורצוני שיפדה את הפרווה. והוסיף ר' איצ'ה, יש לי בקשה אל רבנו, אני רוצה רק בדין תורה, ואינני מסכים לפשרות. והחיט טען, כשתהיה לי עבודה, אחזיר לו את ההלוואה, אבל כעת הנני מחוסר עבודה, והפרווה נחוצה לי מאד, בעונת החורף הקשה.

אחרי ששמע ר' מאיר שמחה את טענותיהם, ניגש אל ר' איצ'ה, אחז אותו בשולי צווארונו, ואמר בקול מצווה: הן שמעתי את טענותיך, שאתה רוצה רק דין תורה, ואינך מסכים לשום פשרה. ידוע תדע שעל דין כזה נחתם פעם גזר דין, כפי שמסופר במסכת גיטין דף נ"ח.

מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוה. פעם אחת הוצרך רבו ללוות, אמר לו שגר אשתך אצלי ואלוונה. שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלשה ימים, קדם ובא אצלו, אמר לו אשתי ששיגרתי לך היכן היא. אמר לו אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך, אמר לו מה אעשה, אמר לו אם אתה שומע לעצתי גרשה. אמר לו כתובתה מרובה, אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה, כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו בא ועשה עמי בחובך, והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נחתם גזר דין (גיטין נ"ח).

הלא שם נעשה כל העושק, שעשק איש את אשת רעהו על פי דין, כי הלא האשה קבלה גט פטורין והיא היתה מותרת לו (עיין שם במהרש"א). אולם מסיימת הגמרא: "על אותה שעה נחתם גזר דין". סופו של "דין" זה, היה "גזר דין".

והנני מצווה עליך להחזיר מיד את הפרווה לחיט, ללא כל דחיה ושהיה. ואני עד בדבר, כי שכשירוויח יחזיר לך את ההלוואה.

דבריו של ר' מאיר שמחה זיעזעו את ר' איצ'ה, ומיד החזיר את הפרווה לחיט.

(ר' אליהו ברחוביק, בשם הרב ר' ישראל משה כלאב, ראש ישיבת ריגה זצ"ל הי"ד, מתוך הספר מרן רבנו מאיר שמחה כהן זצ"ל, תולדה ומשנה, מאת הרב זאב אריה רבינר, עמ' לו-לז)

הרב ישראל משה כלאב (קילוב) הי"ד נולד בשנת תרמ"ז,1887 בעיירה פרייל אשר בלטגאליה, לאביו ר' אברהם יעקב. כבחור צעיר כיתת רגליו ללמוד תורה בישיבות גרודנה וראדין, שבווהלין והיה מהתלמידים המובהקים של ר' שמעון שקופ ושל ר' נפתלי טרופ. חותנו היה הרב הגאון רבי מנחם מנדל ז"ק רבה של ריגה ורב הכולל מדינת לטביה הי"ד, ומיסד ישיבת ריגה ב-1921.

הרב ישראל משה הי"ד שימש ברבנות טלסן שבקורלנד וייסד שם ישיבה. הוא נתמנה כראש ישיבת ריגה עם יסודה ומסר שיעורים היורדים לעומקה של הלכה בהסברה נפלאה. הוא ניהל את הישיבה גם בימי השלטון הסובייטי, 1941-1940. ישיבת ריגה היתה אז הישיבה היחידה בלטביה (בשנים האחרונות נוסדה ישיבת "בית יוסף" של נובוהרודק בדווינסק וישיבת "תומכי תמימים" של לובאוויטש בריגה). ישיבת ריגה נהפכה ברבות הימים למרכז התורה הגדול ביותר במדינת לטביה.

הרב העמיד מאות תלמידים. הוא היה אהוב על הבריות ונערץ בעיני תלמידיו. תלמידיו כתבו עליו "אשר הוא לנו לעינים, על ידי שיעוריו הנכבדים אשר מגיד לנו, והוא מורה דרך לנו בהבנת התורה, וכל אשר לנו בלימוד התורה שלו הוא, כי על ידו עלה בידנו מה שעלה" (מאמר המערכת, "פלפול החברים", תרפ"ד, ושם פרסם אחיו מחידושי תורתו בענין תרומה ומעשר).

 כיהן ברבנות של ליטא במקום הרב מנדל אווין. לפי השמועה ניתנה לו האפשרות להימלט מריגה בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סרב להיפרד מן היהודים שהיו שם. נספה בתחילת ימי הכיבוש הגרמני, קיץ תש"א,1941. חותנו נספה בריגה בשנת תש"ג.

(מקורות: יהדות לטביה 365-368, 392, פלפול החברים, רבנים שנספו בשואה)

ביאור לסדר המצוות המופיע ברש"י: ציצית, קריאת שמע ותפילין / הרב מרדכי רוטנברג הי"ד

ואשר בדק לן כ"ת על פסוק (במדבר כ"ג,כ"ד) הן עם כלביא יקום, ופירש"י ז'"ל, כשהן עומדים משינתן שחרית הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין.

וקשיא ליה לכ"ת הלא הסדר המבואר בגמרא ברכות דף י"ד ע"ב הוא להניח תפילין ואח"כ לקרוא את שמע, ואם כן למה הפך רש"י את הסדר להקדים קריאת שמע לתפילין?

ונראה לי דרש"י נקט כאן הסדר התדיר תדיר קודם, ציצית וקריאת שמע חיובן בכל יום אפילו בשבתות וימים טובים,  אולם תפילין לדידן שבת ויו"ט לאו זמן תפילין הוא, והקדים ציצית לקריאת שמע, אף על גב דקריאת שמע הוא מקודש,  מכל מקום ציצית קודם בזמן דציצית אין צריך נטילתהרב מרדכי רוטנברג הי"ד ידים מדינא ויכול ללבוש הציצית קודם נטילת ידים או שהוא לבוש בהם גם בלילה, כגון במלבוש המיוחד ליום ולילה, אבל קריאת שמע צריך נטילת ידים, כדאמרינן בגמרא דלעיל רב משי ידיה וקרא קריאת שמע.

והנני חותם בתפלה יזכנו ד' לקבל עול מלכותו שלמה מתוך נחת והרחבה,

ידידיו ומוקירו,

מרדכי ראטטענבערג, אב"ד

(שו"ת יד מרדכי, סוף סימן יט)

הרב מרדכי ב"ר נפתלי רוטנברג הי"ד, נולד בקרקוב בתרל"ב,1872. למד בווישניצה שבגליציה המערבית, ואחר כך בישיבות אחדות בהונגריה. במקביל סיים את לימודי הגימנסיה אצל מורה פרטי. בתרנ"ה,1895, נבחר כרבה של אושוויינצ'ים, ובתרס"ד,1904, כרבה של ודוביצה, שבגליציה המערבית. הסגנון המודרני שלו לא היה מקובל על בני הקהילה, והם העדיפו במקומו את הרב אשר אנשל זלטנרייך. בתרע"ב,1912, התקבל לרבה של קהילת "מחזיקי הדת" באנטוורפן. בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לפרנקפורט ע"מ, אך סירב להתמנות כדיין בקהילה הכללית. אחרי המלחמה גר זמן מה בהולנד, ואחר כך עבר לבלגיה. כשפרצה מלחמת העולם השניה ניסה להימלט מבלגיה. בחורף תש"ג,1943, נלקח למחנה הריכוז מיכלין, וגורש לפולין. אחרי מאמצים רבים הוחזר לאנטוורפן, והועבר למחנה ויטל שבצרפת, כאזרח חוץ. שם לימד תורה, ובשאלות הלכה החמיר עם עצמו והקל לאחרים. המחתרת הצרפתית רצתה להבריח אותו לשווייץ, אך הוא סרב, כי חשש לגורלם של הנשארים. אחרי פסח תש"ד,1944, גורש למחנה דראנסי, ומשם לאושוויץ.

(רבנים שנספו בשואה. וראה תולדותיו בפירוט בסוף ספרו "יד מרדכי" ובמאורי גליציה ח"ד)

רבה של המבורג, הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך הי"ד

הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך הי"דהרב ד"ר יוסף צבי קרליבך הי"ד, נולד בלובק שבגרמניה כבן שמיני מתוך שנים עשר בני אביו הרב ד"ר שלמה קרליבך ואמו הרבנית אסתר, בתו של רבה הראשון של לובק – הרב אלכסנדר אדלר.

בשנת 1901 השלים את מבחני הבגרות ובשנת 1905 סיים בהצטיינות יתירה את לימודי הפיסיקה והמתמטיקה באוניברסיטת ברלין. תוך כדי לימודיו שם לימד תורה בבית הספר של קהילת עדת ישראל.

הרב קרליבך שהה בארץ מפסח תרס"ה (1905) ועד לראש השנה תרס"ח (1907) כמורה למתמטיקה ופיסיקה בבית המדרש למורים ע"ש למל בירושלים. במשך זמן זה למד אצל הראי"ה קוק, אצל הרב אליעזר גרינהוט ואצל הרב שמואל סלנט. בתום התקופה נאלץ לחזור לגרמניה.

בשנת 1909 סיים את חיבור הדוקטורט שלו, "לוי בן גרשון כמתמטיקאי".

בשנת 1914 הוסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים בברלין מיסודו של הרב עזריאל הילדסהיימר. בשנות לימודיו עבד כמורה בכיר למדעי הטבע והאמנות בגימנסיה הממשלתית לבנות בברלין, וכמורה דת של קהילת "עדת ישראל".

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא גרמניה ושימש כקצין תרבות, וכך הגיע לקובנה שבליטא הכבושה וייסד בה גימנסיה עברית. הוא ניהל את "גימנסית קרליבך" בקובנה ולימד בה עד לשנת תרע"ט (1919).

זמן קצר לאחר נישואיו, נקרא למלא את מקומו של אביו בעיר מולדתו, ליבק. הוא נתמנה לרב המקום וייסד שם ישיבה. הוא התמנה למנהל בית הספר הריאלי "תלמוד תורה" של קהילת המבורג. עד מהרה הפך מוסד ישן זה למופת לכל בתי הספר בגרמניה. הרב קרליבך הצליח ליצור אווירת לימוד נעימה, השתדל לשלב באופן אידיאלי תורה עם דרך ארץ ומדעים ונטע בלב התלמידים אהבה לארץ ישראל. הוא הביא שיטת לימוד חדשות וספרי לימוד חדשים לבית הספר, התקין בו מעבדות מודרניות, והנהיג שם, לראשונה, את לימוד הלשון העברית כשפה חיה. ספר לימוד להוראת הלשון, שחיבר הרב קרליבך, הופץ בכל רחבי גרמניה.

בשנת 1926 נקרא לכס הרבנות באלטונה ושלזוויג-הולשטיין. בעשר שנות פעילותו במקום, התגלה כנואם ודרשן מצוין, כמומחה למדעי היהדות וכמנהיג שהיה מעורב בכל מה שקרה לבני קהילתו. עד מהרה יצאו לו מוניטין גם כידען גדול בתנ"ך, וספריו על קהלת, על שיר השירים ועל כמה מהנביאים שימשו עדות נאמנה לבקיאותו ולהבנתו העמוקה.

יחד עם פעילותו התורנית בקהילה, הקדיש זמן רב לפעילות ציבורית מחוץ לגרמניה. הוא התכתב עם רבנים בענייני הלכה וחינוך, כתב מאמרים בעיתונים והרצה בנושאים תורניים וחינוכיים בבמות רבות. וסייר, מטעם קרן התורה של אגודת ישראל, ב- 36 ישיבות בפולין, בליטא ובהונגריה בזו אחר זו.

בשנת 1935 ביקר שוב לזמן קצר בארץ.
בשנת תרצ"ו (1936) הכתירו יהודי המבורג את הרב קרליבך לרבם, וכך הפך למנהיג רוחני של אחת מהקהילות הגדולות באירופה. הוא הנהיג ועודד את הקהילה במסירות גם בימים הקשים ביותר תחת השלטון הנאצי, ביקר את היהודים הכלואים בבתי הסוהר, ביקר בבתי חולים, עזר לפליטים באכסון ובכסף, עזר לאסוף כסף שיועד להגירת הצלה לארה"ב או לארץ ישראל, תמך במשפחות בגרמניה שפשטו את הרגל ודאג לנכים וליושבי בתי הזקנים. בין השאר נעזר בכמה ארגוני עזרה יהודיים, כגון הג'וינט והמועצה למען יהודי גרמניה.

עם פעילותו הענפה לא הניח את ידו מהפצת התורה על כל תחומיה. בזמן כהונתו בקהילת המבורג פרסם ספר על קדושת חיי הנישואין בישראל (בגרמנית), והמשיך לפרסם מאמרים שכללו דברי חיזוק ליהודי גרמניה הסובלים.

בליל הבדולח, שמע הרב קרליבך שהנאצים מעלים באש את בית הכנסת הראשי של המבורג רץ מיד כדי להציל את ספרי התורה. הקלגסים היכו אותו ורק בנס הצליח להימלט מהם.

לאחר ליל הבדולח, היו כמעט כל רבני גרמניה עצורים במחנות ריכוז או מצויים מחוץ לתחום גרמניה. הרב קרליבך לא נעצר והמשיך להיות משענת ליהודים במצוקתם. למרות הסכנות הוא הרבה לנסוע לשאר הקהילות בגרמניה ועודד בדרשותיו את רוחם.

בשנת 1941 גורש יחד עם רעייתו, ארבעה מתשעת ילדיו ועוד אלפי יהודים מקהילות המבורג וליבק למסע ארוך שסופו היה במחנה הריכוז לוגפרנהוף סמוך לריגה, לטביה.

בארבעת החודשים בהם שהה במחנה הריכוז, לימד גמרא, משנה ותנ"ך. הוא קרא לאחיו שלא יעזבו את דרך התורה גם בזמנים הקשים, ושיהיו מוכנים לקדש את ה' בכל יום. הוא הצליח לשכנע את מפקדי המחנה שירשו לעצורים להדליק נרות חנוכה, בירך בעצמו על הנרות בקול רם, ונשא דרשה בענייני דיומא.

הרב, אשתו הרבנית וארבעה מילדיהם נספו, כנראה, בח' בניסן תש"ב (28. 02. 42), ומקום קבורתם לא נודע.
בתו, פרופסור מרים גיליס-קרליבך, הכינה רשימה הכוללת 347 ספרים, חוברות ומאמרים בגרמנית. חלק מהכתבים תורגמו לעברית.

מקורות:

אנציקלופדיה יהודית – דעת

הקדמת "מכתבים מירושלים"

מקורות נוספים:

ויקיפדיה

הרב יוסף צבי קרליבך – מ"תורה עם דרך ארץ" עד מחנה הריכוז

קוים לדמותו של הרב יוסף צבי קרלבך הי"ד – קישור להורדת קובץ מאתר שם עולם

הרב ד"ר יוסף צבי קרלבך – תמונות ואמירות – זרקורים, על העבר היהודי בהמבורג

במאמר הבאר נביא, בע"ה, מדברי הרב יוסף צי קרליבך על הצורך בלימוד לימודים כלליים בירושלים בתקופתו.

בקשת הרב ישעיה יונגרייז הי"ד בהקדמתו לספר "חזון ישעיה דרשות" (תש"ב) – לאמר בשמו מתורתו ברבים

הרב ישעיה יונגרייז הי"ד, היה גאון בתורה, וצדיק תמים, חסיד ועניו, דרשן מפואר, ובעל מדות נשגבות.

נולד בט"ו בחשוון תר"ל (1869) לאביו הגאון הרב אברהם הלוי בעל קונטרס ״בית אברהם״ (על מר״מ בנעט), שהיה בנו של הצדיק הידוע הרב אשר אנשיל, רבה של צ'נגר ומחבר הספר "מנוחת אשר". הרב אברהם "מלא את מקום אביו זי״ע ויעבוד עבודת אב״ד בטשענגער שלשים שנה. בקדושה ובטהרה נוראה ואיומה עבד את ה׳ ויהי למופת בישראל" (מתוך הקדמת "באר יצחק" גיטין ח"א). אמו של הרב ישעיה, הרבנית אסתר, הייתה בתו של הרב אברהם יצחק גליק ראב"ד טאלטשווא ומחבר שו"ת "יד יצחק״ וספרי "באר יצחק". ושל הרבנית שרה חוה רייצא בת הרב ישעיה בנעט בן הגאון האדיר הרב מרדכי בענט זצוק"ל.

חותנו, הרב מאיר איזראל אב"ד בילקע, עלה לישראל ונפטר בירושלים.

בראשית המאה נבחר כרב של קהילת זערינד, כפר ליד גרוסווארדיין. בשנת תרצ"ה (1935) עבר לגרוסווארדין והיה רב בית הכנסת "בית גרשון", תוך שהוא ממשיך להיות רבה של זערינד.

מחבר: "משנה התלמוד" על סוגיות הש"ס בשני כרכים (תרע"ג, תרע"ה), "שני ספרים נפתחים, חזון ישעיה על התורה: בראשית שמות וליקוטים, וספר ברוך מבנים אשר" (תרפ"ד, תרצ"ט), "שני ספרים נפתחים – תקון אליעזר אגדה על נישואין וברית מילה – משנה התלמוד" (תרפ"ח), "חזון ישעיה על התורה: ויקרא, במדבר, דברים, ליקוטים" (תרצ"א), "נפלאות אשר" (תרצ"ה), "חזון ישעיה על פרקי אבות" (תרצ"ו), "חזון ישעיה על דרשות" (תש"ב). דברים הובאו בשו"ת של חכמי דורו ובכתבי עת תורניים.

ידידו, הרב ישכר שלמה טיכטל הי"ד מביא את דבריו בספר "משנה שכיר" עה"ת, לפרשת וירא.

מתוך הקדמת ספר הדרשות שלו משנת תש"ב, המובא כאן להלן, עולים הדים למצוקות הנוראיות של תקופתו. נספה בשואה על קידוש השם בשנת תש"ד (1944). כן נספו אחיו הגה"צ מו״ה אשר אנשל יונגרייז אבד"ק צ'נגר ומו"ה ישראל יונגרייז הי"ד אבד"ק העלישויא ועוד רבים מבני משפחותיהם, הי"ד.

(מקורות: חכמי הונגריה, חכמי טרנסלבניה, אנציקלופדיה ליהדות רומניה, ועוד).

יונגרייז

הקדמה

יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ומה גם אני הדל והשפל, אני רואה בחוש מליצת דוד המלך ע"ה לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. כי קרוב לשלשה ושבעים שנה אנכי וכל ימי היו מלא מכאובים, אך גם אם במחשכים הושיבני, נר אחד היה מאיר כנגדי והיא תורה הקדושה, וזכיתי בשנת תרע"ב, והוא לפני שלושים שנה להוציא לאור ברוך ה' חיבורי ח"א משנה התלמוד על עשרים סוגיות הש"ס, אשר בו מלוקט דבר דבור על אופניו ראשונים ואחרונים ופוסקים. וברוך ה' מצא כן כל כך עד שהרבנים הגאונים מהרבה ישיבות פקדו על הבחורים שילמדו מזה, כי היא תועלת גדול לידע הסוגיה על תקנת עגונות וגם ליקוטי תשובות בענייני המלחמה על בוריו ונספח אליו דרשות, וידיד נפשי הרבני היקר המפורסם פה לשבח ולתהילה מו"ה משה אוללמאן נ"י אמר לי שהדיין מפה גאון ישראל מו"ה פנחס ז"ל מקאסעוו אמר לו שעשיתי טובה גדולה בחיבורי בענין תקנת עגונות, ובאמת זכיתי מתוך זה שכמה גדולים נתנו לי רשות שאטפל בעגונות שבמקומם, וברוך ה', ה' הצליח דרכי להתיר הרבה עגונות מכבלי העיגון. גם הוצאתי לאור ח"ג משנה התלמוד והוא על סוגית שלית שליח לדבר עבירה וחזקה שליח עושה שליחותו. והנה גם אני בבקשה זו לפני אדון כל, אם כי הקב"ה גזר עלי לבלה ימי בעניות ודחקות ר"ל, אבל מן הראוי שייתן לי עוד חיים ארוכים שאזכה לעבוד אותו ולהוציא לאור עוד חיבורים מהכתב יד שיש לי עוד והוא לתועלת ברוך ה'.

כן דברי המחבר בלב נשבר מדבר ומבקש מאל שדי שיאמר לצרותיו די ומברך ממקורא דליבא לכל אלה שתמכו אותי באהבה, וגם בקשתי שטוחה לאוהבי ומכירי שילמדו משניות בעבור נשמתי לאחר מאה שנה, וגם יאמרו בשמי מחיבורי ברבים.

ישעי' בן אסתר.

(הקדמת ספר "חזון ישעיה, דרשות", גרוסווארדיין, תש"ב).

במאמר הבא נביא, בע"ה, את , דרשות הרב ישעיה יונגרייז הי"ד לפרשת חוקת ולימי בין המצרים.

תבערת המחלקות, מכה המשפילה את כבוד התורה ומשפילה את ישראל בעיני הגויים / הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד

אגב אעלה לפני מר ידידי רגש לבבי ברואי תבערת האש של מחלוקת אשר הוא כמכה מהלכת בדורנו, ומה גם במדינתנו שללהב המחלוקת יצאה בכמה מקומות, וכמעט אין קהלה שלא יהיה בה מחלוקת, וכמעט נחרבה המדינה וכבוד התורה הושפלה ארצה, וכבר הביא הרמ"א בתשובה סוף סימן נ"ח בשם כתבי מהר"י ווייל שכתב בזה הלשון, וכבר ראינו קהלות שנהפכו מתוך מחלוקת, עד כאן לשונו. וכן הרב ר' משה בר חסדאי הנ"ל פתח את תשובתו שהבאתי לעיל בזה הלשון, גדול השלום שהוא כלי המחזיק כל הברכות, וגנאי הוא המחלוקת שהוא מחריב את הגופים והממונות ומסלק את השכינה, ואם אין שכינתו עליהם אין עליהם שומר עכ"ל.

ובעוונותינו הרבים אנו רואים בעוונינו כן, שכמעט נהפך כל המדינה וכל מטה לחם נשבר מישראל וישראל שרוי בצער ואין עלינו שומר בעוונותינו הרבים, והדרך ארץ נגד התורה פסקה לגמרי, וכל זאת גרמנו בעצמינו ע"י המחלוקת שיש בינינו.

ודרכי לפרש מה שנאמר ב"והוא רחום" (בשחרית ב' וה') הביטה דל כבודנו בגוים ושקצנו כטומאת הנדה, דלמה נקט דוקא טומאת הנדה הלא יש הרבה מיני טומאות, דידוע דשאר הטומאות באות מבחוץ וטומאת הנדה באה מעצמה, וזה נמי הכוונה יען כי שקצנו כטומאת הנדה שאנחנו מעצמנו משקצים זה את זה ע"י המחלוקת, והוא כטומאת הנדה שבא מעצמה, וזה גורם להשפיל כבודנו גם אצל הגוים ודי לחכימא. וכן מצאתי בספר הקדוש תולדות פרשת בהעלותך כי כשנפלה קטגוריא בין האנשים שמבזין זה את זה או היו מבוזין ושפלין החכמים כל בעיני המונים לימען עצות רעות איך יוכלו לבטל אותו מהתורה והעבודה ואז כשנפלה אלו המבזים בתורת אמת א…. אז עשתה והצליחה שגוזרים האומות על ישראל. עיין שם. (וכן מצאתי בשו"ת תשובה מאהבה סוף סימן ס"א).

ויש תחת ידי תשובה כתב יד מהגאון לבן של ישראל מהר"מ שיק ז"ל שכחב לתלמידו ר' דוד לאנגער ז"ל לסאבאטיש וז"ל, שמעתי שיש מחלוקה בקהלתינו, כאשר שמעתי זאת היה תימא בעיני על כך, הלא ידוע לך כי גדול השלום ושנוא המחלוקת, ואפילו מחלוקת שהוא לשם שמים בתחלתה לבסוף בא הדבר לידי נצחון ולידי שלא לשם שמים, ומרן הגאון בעל חתם סופר ז"ל אמר שלכך ביארה המשנה באבות (פ"ה מי"ז) איזהו מחלוקת שהוא לשם שמים, שגם סופה להתקיים לשם שמים, הוא מחלוקת הלל ושמאי, אבל מלבד זאת אין הבטחה שסופה נשאר לשם לשמים, ולזאת צריך להרחיק מזה, ואם באמת דעות חלוקות בעניני הקהלה טוב להביא הדבר לפני רבנים או שאר מבינים ומבקשי שלום בישראל ואין מחזיקין במחלוקת, ואם מוכרח הדבר להביא לפני בית דין, יקוב הדין את ההר או יבצעו ויפשרו, ואיש על מקומו יבא בשלום, וזרזין מקדימין, ויהי' ה' עמכם וחפץ ה' יצליח בידכם. ואחתום בברכה משולשת דברי רבך הד"ש הקדוש משה שיק מברעזאווע עכ"ל.

וכדברי רבינו המהר"ם שיק הנ"ל כתב גם הגאון המובהק מהר"י ענזיל ז"ל בתוכחתו אל הגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל שם, וזה לשונו ואמנם ידעתי כי תחלת כוונתו של כבוד תורתו לשם שמים, מכל מקום אחר כך מתקלקלת הכוונה, ובהתגלע הריב והיה לשטף מים רבים, המה מי מריבה שלא לשם שמים, ובאמת כולנו נכשלין בעוונותינו הרבים בדבר הזה, וכבר עמלו על נקודה זאת רבותינו בעלי התוספות פסחים דף קי"ג (עמוד ב')  ד"ה שראה בו, שהקשו אהא דאמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף יצרו, והרי מצוה לשנאותו, ותירצו דתחלתו מצוה ואחר כך כיון דגם חברו שונא לו, כדכתיב (משלי כז, יט) כמים הפנים כן לב האדם אל האדם, ובאים מתוך כך לידי שנאה גמורה שלא לשם שמים עכ"ל.

הרב ישכר שלמה טייכטל הי

ובעונותינו הרבים כבר הגיע המחלוקת לגדל שלא לשם שמים והקהלות יורדין מטה מטה, על כן אולי היה מן הראוי שיבחרו במדינה שלשה רבנים נשואי פנים אשר צדקתם מכרזת עליהם, ייסעו לכל המקומות שנעשה פירוד לבבות ומחלוקת, להעמיד השלום על מקומה, כי רק בזה האופן ינצל כבוד התורה וממונם של ישראל שלא תלך לאיבוד, כי כל הקהלות שנעשה שם חלוקה בשנים האחרונות רק ממדת הנצחון נצמח ואין דורש ואין מבקש, ולציון דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה.

וכותב אני זאת להדרת גאון ישראל יען כי הנהו עסקן בעניני הכלל, ואני הגבר יודע ועד שעד כמה נופלים אשיות ויסודי הקהלה ע"י המחלוקת, ומי יודע שעד כמה תהיה מחרבת ומכה מהלכת אם לא יבקשו השלום ולרדוף אחריה, ורק באופן זה שיבואו שלשה רבנים חשובים בלי שום קריאה רק מעצמם אל העיר ויתהו על קנקנה ולהכריח שתי המפלגות להשוות השלום ביניהם, ואז על ידי זה ישבתו המחלוקת ויתרומם קרן התורה ותחזור העטרה ליושנה, והדרך ארץ לפני הרבנים והתלמידי חכמים יתחזק כמקדם, כן דעתי הענייה בזה ואשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים. (ובתשובת שערי דעה חלק ב' כתב וז"ל רוב המחלוקת בנוי יותר על יסוד נטית הרצון והחפץ מצד פניות שונות ולא על השכל והאמת עכ"ל, עיין שם).

עיין תנא דבי אלי' פרק י"ח וזה לשונו, דבר אחר לא תלך רכיל בעמך ארבע מדות יש באותו מקרא שתי מדות של צדיקים ושתי מדות של רשעים, שתי מדות של צדיקים כיצד, צא ולמד ממשה ואהרן שנתכוונו ועשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין ישראל תלמידי חכמים לעמי הארץ ובין חכם לחכם ובין אדם לחברו ובין איש לאשתו וכו', שתי מדות של רשעים כיצד, צא ולמד מן דתן ואבירם הרשעים שהתכוונו ועשו מחלוקת בין ישראל לאביהם שבשמים ובין ישראל עמי הארץ לתלמידי חכמים ובין חכם לחכם ובין אדם לחברו ובין איש לאשתו, עיין שם, הרי דהחוב לעשות שלום בין כל הכתות אפילו בין תלמידי חכמים לעם הארץ וזה ממדת צדיקים, ודו"ק.

ומצאתי עוד בספר הקדוש ישמח משה הנדפס מחדש בליקוטים, בטעם דמריבה נקראת מצה, דבכל מריבה נראה לכל אשר מבעלי ריב שמצוה הוא עושה רק שבאמת אין כונתו לשמו יתברך רק משום איזה טינא והוא"ו הוא שם שמים, ואם כן כשנחסר שם שמים מן מצוה, היינו שנחסר הוא"ו, נשאר מצה עכ"ל.

ואחתום בברכה משולשת והנני דורש שלומו ושלום תורתו באהבה ובלב ונפש חפצה,

ידידו עוז הק' ישכר שלמה טייכטהאל

(תשובה שנכתבה לרב אשר לעמיל שפיצער הי"ד, המובאת בשכיר חושן משפט, סוף סי' יב)

חילול ה' וביזוי כבוד התורה במנהג לכפות על הציבור למנות את בן הנפטר / הרב אשר לעמיל שפיצר הי"ד

בספרו "קונטרס כתר תורה, והוא ברור הלכה של החזקה בענין ירושת הרבנות", האריך הרב אשר לעמיל שפיצער הי"ד לכתוב כנגד המנהג קהילות הממנים לרב את בן הנפטר, אף אם אינו ראוי לכך, וגרמו חילול ה' וביזוי כבוד התורה. כפי שמבואר שם: "ויש רבנים שכנים או קרובים שבשעה שהמת מוטל לפניהם מאיימים על הצבור לקבל מיד את היורש, ומיד קוראים לאספה ומקבלים את בן הרב וכפיה זו שלא כהלכה… ויותר יש לחוש לנשמת הקהל שלא ינהלו ע"י תלמידים שלא הגיעו להוראה… ועל ידי זה תלמידי חכמים שמלאו כרסם בש"ס ופוסקים מונחים בקרן זוית… ומה יעשו אלה גדולים וגאונים מובהקים שאין להם זכות אבות, הלא בכל קהלה וקהלה יש רב ויש לו בנים וחתנים והמה ירשו את הרבנות וצועקים 'והזר הקרב יומת', ואם איזה מקומות מהגליל שלהם רוצים לחלוק וליקח להם רב, מיד יצעקו 'השגת הגבול', לא נשאר איפוא להם רק לנוד לאמריקא, או לגור בעיר שהרב הוא עקר. ויש מקומות שעוברים על לא תלין ואינם מקברים את הרב הנפטר עד שבני הקהלה חותמים לקבל היורש". והסכים על ידו הרב ישכר שלמה טייכטאל הי"ד, בשו"ת משנה שכיר.

הרב אשר לעמיל שפיצר הי

הרב אשר לעמיל שפיטצער הי"ד, אב"ד קירכדארף,  נולד בשנת תרכ"ב בעיר ווערבוי (במדינת סלובקיה) לאביו שהיה בעה"ב פשוט ובעל עגלה בעירו, בעיר ווערבא שימש אז כרב הגאון רבי קאפיל רייך זצ"ל, שהיה אח"כ אב"ד בעיר הבירה בודפסט, שהכיר בילד אשר לעמיל סימני גדלות ודאג עבורו לסדרו בישיבה הגונה וכה נכנס להישיבה הרמה בפרעשבורג בימי כהונת השבט סופר זצ"ל. לימים עבר לישיבה הגדולה באונסדארף ודבק ברבו הגדול בעל תולדות שמואל, הגאון ר' שמואל ראזענבערג  זצ"ל, והרבה חידושי תורת רבו נדפסו ממה שהעתיק תלמידו רבי אשר לעמיל. ידוע מאמר רבו הנ״ל, שיש לו שלשה תלמידים שעליהם העולם עומד. על התורה הרב ממאגענדארף (ר׳ יהושע בוקסבוים ־ גאלאנטא) על העבודה הרב מטירנוי (ר׳ שמואל דוד אונגר ־ נייטרא) ועל גמילות חסדים ר' אשר לעמיל הנ״ל, שהיה מפורסם בעסקנותו בהרבה עניינים.

למד גם אצל ר' ישעיהו זילברשטיין זצ"ל אב"ד וייצן.

היות שהיה בן עניים והיה צריך לפרנסה קבל עליו בבחרותו משרת מלמד תנוקות בק"ק מאנענדארף. לאחר נישואיו עסק בתורה בבית חותנו הגביר בק"ק גלאטאנא, והיה ת"ח גדול וחריף עצום, מהקנאים הגדולים המתנהג בחסידות ומטיף נפלא.

בשנת תרנ"ה נתקבל לדומ"צ בק"ק פאפא, לרב ב"חברת הש"ס" שהיתה מפורסמת מאוד שהיו שם ת"ח גדולים ומפורסמים. שם עמד בראש כנגד המהרסים, ויצא בעוז נגד בית הכנסת העירוני אשר נבנה ע"י הרפורמי לעאפאלד לעוו שהיה בעברו רב בק"ק פאפא, ובו לא העמידו את הבימה באמצע. אנשי הקהילה רצו לקבלו שם לדיין ולמגיד בתנאי שיתפלל בבית הכנסת הנ"ל, אך הוא סירב לקבל את המשרה מטעם זה.

בשנת תרס"ט נתקבל כאב"ד בעיר קירכדורף באונגארן, ונודע שמו לתהלה כמגיד מישרים ונואם בחסד עליון, וכה נבחר לשמש כנציג אגודת ישראל ומראשיה במדינות אונגארן וטשעכסלאוואקייא, והשתתף בכנסיה הגדולה בווינה בשנת תרפ"ג.

בשנת תרפ״א נסעה משלחת של ״אגודת ישראל״ לאמריקה, חברי המשלחת היו, הרבנים: ר׳ דן פלוצקי בעל "כלי חמדה" זצ"ל, ר׳ אשר לעמעל שפיצער, ר׳ יוסף לעוו וד״ר מאיר הילדעסהיים וד"ר נתן בירנבוים. מטרת המשלחת היתה לייסד את אגדות ישראל באמריקה, ובכל מקום אשר מגיע נתקבל בכבוד ורב ונתכבד לדרוש בקרב יוצאי עסטרייך-אונגארן.

בר"ח תמוז תרפ"ב השתתף הרב אשר לעמיל בוועידת טשאפ, והציע שם שלא ימהרו להחליט איסור על "אגודת ישראל", אף שיש לו ביקורת על דברים מסוימים, היות שנמצאים ביניהם גאונים וצדיקים. והציע לשתף פעולה עם מנהלי האגודה בכל מדינה, על מנת לתקן את הדרוש תיקון. בעניין פעילות לטובת הישוב בארץ ישראל, הציע לתת לבית דינו של הרב זוננפלד לבדוק להגדיר אילו מהדברים הם נחוצים ואינם מתנגדים לדת היהודית. בסופו של דבר הוחלט שם שלא להתחבר עם ה"אגודה".

בסוף ימיו התגורר רבי אשר לעמיל בעיר נייטרא אצל בנו ר' חיים יהושע, שם הסתתר בשנות החורבן, ומשם נשלח לאושוויץ ונהרג על קידוש ה' בתאריך י"ט בתשרי תש"ה.

(מקורות: אהלי שם, אור פני משה עמ' כא, החתם סופר ותלמידיו, אידישע וועלט פארומס, המזרחי – גיליון 37 – 14/9/1922)

הוכחה לכך שמחלוקת קרח ועדתו לא היתה לשם שמים / הרב אהרן סג"ל אפשטיין הי"ד

מה שאמרתי בסעודת הח"ק גו"ח פ"פ יצ"ו ביום א׳ דר"ח תמוז תרצ"ב לפ"ק

ויקח קרח וכו' ודתן ואבירם ואון בן פלת בני ראובן ויקומו וכו׳ ויקהלו וכו׳ הלא כל העדה כלם קדושים וכוי רב לכם בני לוי. ואיתא במדרש פליאה קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, פרשת פרה אדומה ראה. הנה איתא במס׳ אבות כל מחלוקה שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, איזה הוא מחלוקת שהיא לשם שמים זה מחלוקת שמאי והלל, ואיזה מחלוקת שאינו לשם שמים זה מחלוקת קרח וכל עדתו. ויש לדייק אמרו מחלוקת קרח וכל עדתו, הלא היה די לומר מחלוקת קרח, כמו שאומר מחלוקת שמאי ואינו אומר בית שמאי. גם אמרו סופו להתקיים קשה להבין. ועוד יש לשאול איזה הוכחה יש לנו על זה שמחלוקת קרח הוא מחלוקה שלא לשם שמים. ואין לומר דאנו דנין על המעשה ולא על המחשבה והכוונה וצריך שיהיה המעשה ממש לשם שמים, דהיינו שיהיה הצדק והישר אתו, אם כן איך משכחת מחלוקת לשם שמים כיון דעל כרחך בכל מחלוקת רק עם צד אחד הצדק. אלא על כרחך דאין דנין בזה אחר גוף המעשה אם היא לשם שמים או לא, אלא דנין בזה אחר הכוונה והמחשבה אם טובה היא אם רעה, דאם שני הצדדים מכוונים לטובה ואין בלבם שמץ דופי אעפ"י שרק עם צד אחד הצדק מכל מקום יתכן להראות באצבע על המחלוקה ההוא שהוא לשם שמים משני הצדדים כנ"ל. ועיין בש"ס שבועות דף כ"ו רב כהנא ורב אסי כי הוי קיימי מקמי דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב, כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו, אמר ליי אידך ואנא בשיקרא אשתבעי. א"ל לבך אנסך. הרי דאין דנין על גוף המעשה אלא על המחשבה והכוונה אם טוב וישר הוא או רעה ומרמה הוא. אם כן מנא ילפינן שכוונת קרח היה שלא לשם שמים. אמנם הנה אנו רואים לפעמים באיזה קהלה עומדים כת אנשים להרהר אחרי הרב או אחרי הדומ"ץ או אחרי הראש הקהל לאמור האיש הלזה אינו ראוי להיות מנהיג ושורר עלנו כי הוא בלתי ירא וחרד לדבר ה׳ כדת וכדומה הטחת דברים הרבה. ואם גם אין הצדק אתם עם כל זה יש לדונם לכף זכות ולומר שכוונתם לשם שמים. וכן להיפך כשיעמוד כת כאנשים נגד הרב או הדומ"ץ או כראש הקהל לאמור שהוא מתחסד ביותר ואין דעתו מעורבת עם הבריות לרוח היום וכדומה הטחת דברים הרבה אם כי בודאי אין הצדק אתם, עם כל זה אין להחליט עליהם שכוונתם הוא שלא לשם שמים, כי אפשר שלשם שמים מתכוונים לפי הבנתם והשגת שכלם. אמנם כאשר נראה ששני כתות אלה, כת שהרב נראה להם בלתי ירא וחרד כדת וכת שהרב נראה להם מתחסד ביותר, מתחברים ביחד לערוך מערכה נגד הרב, דומ"צ או ראש הקהל ההוא, ולהחליש כמו אז, בודאי נוכל להראות באצבע על מחלוקה ההוא שהיא אינה לשם שמים כלל, אפילו בכוונה ומחשבה. כי אלמלי היה כוונת כת אחד מהם כוונתם רצויה לשם שמים לא היו מתחברים עם כת השני להיות משונים בדיעות שיטתם במרחק רב והתאחדות והתחברות זה מורה באצבע שמרמה ושמץ דופי יש בלבם ואין כוונתם לשם שמים. וזה כלל גדול גם בכיוצא בזה כמובן (עיין ברש"י פ׳ בלק הלא עמון ומואב שנאים זה את זה וכו'). והנה מחלוקת ב"ש וב"ה היה בחילוקי דעות ונתיבי שיטות זה בכה וזה בכה. ותלמידי שמאי היה דעת כלם שווה ותלמידי הלל היה גם כן דעת כלם שוה. אע"ג שברוב המקומות הלכה כב"ה ולא כב"ש מ"מ כוונת ב"ש היתה גם כן לחוות דעתם לשם שמים לפי נתיב שיטתם כמובן. ועתה נראה נא נתיב שיטת פרטי עדת קרח הלא דתן ואבירם מפורסמים הם בתורה לאנשי ריב ומצה בלי שום יסוד וטעם דבר ויתכן לקרותם בשם רעוואלאציאנערע ואמרו חז"ל כל מקום שנאמר נצים היינו דתן ואבירם. ונתיב שיטת קרח היה שאין צורך במלך כאמרו הלא כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'. ויתכן לקראו בשם רעפובליקאנער. וחמישם ומאתים איש מנשיאי העדה נתיב שיטתם היה שצורך יש במלך וכהן, אבל המלך והכהן יהיה אחד מהם, היינו שכל אחד מהם התאווה לגדולה, כמ"ש הכלי יקר ז"ל בפרשתן שנתקבצו אל קרח אנשים מרי לב אוהבי יותרת הכבוד והשררה, עיין נועם דבריו ז"ל. והנה אם היה  קרח לבדו עומד נגד משה בטענתו ונתיב שיטתו שאין צורך במלך וכהן, היה אפשר לדונו לכף זכות ולומר שכוונתו הוא לשם שמים לפי השגתו ונתיב שיטתו. וכן דתן ואבירם אלו עמדו נגד משה לבדם גם כן היה אולי אפשר לחפש קצת בזכותם שלפי נתיב שפתם וקוצר השגתם לשם שמים מתכוונים. אמנם מאחר שנתחברו אלה ביחד נגד משה ואהרן, גם להיותם חלוקים בדעה במרחק רב, התחברות זה מורה באצבע שאין כוונתם לשם שמים, כי אלמלי היתה כוונת קרח לשם שמים, איך היה רשאי לו אפילו לפי שיטתו להתחבר אל דתן ואבירם. וזהו שאמרו חז"ל איזה מחלוקה שהוא לשם שמים זה מחלוקת שמאי והלל כנ"ל, ואיזה מחלוקה שאינה לשם שמים זה מחלוקת קרח וכל עדתו, מה שנתחבר קרח אל עדת דתן ואבירם זה מורה באצבע שאין כוונתו לשם שמים כנ"ל. והבן כי בעוונותינו הרבים התחברות כתות בדעות שונות משונות וסותרות זה לזה בקשר בוגדים נגד תלמיד חכם רב מנהיג חוזרים חלילה כמעט מעשים בכל יום בכל אתר ואתר וה' ירחם… וזה לך האות על תרמית כוונתם שלא לשם שמים. והנה כנהוג כל כת משתדל להצטדק בעיני ההמון בריות העולם וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה להתחבר עם אלה, וכי לא ידע שיהיה הדבר מלתא דתמוה בעיני העולם ובמה יצטדק ויטהר עצמו, ועל זה בא תשובת המדרש פרשת  פרה אדומה ראה שיש בענינו גם כן מילי דסתראי שהוא מטהר טמאים ומטמא טהורים וחישב שבאם יזרקו נגד עיניו עולתה שעשה בהתחברות אנשים סותרים יענה שטעם כמוס יש לו בדבר שהוא בצדק ובמישרים רק אינו רוצה לגלותו כמו שהוא בפרה האדומה שהוא חק ואין רשות להרהר, והוא על פי סוד. ברש"י פרשה זו יפה נדרשת במדרש תנחומא, לפע"ד רוצה רש"י בזה להגיד מוסר להאדם בלמדו פרשה זו שלא ילמד ממעשה קרח לעשות מחלוקת, ואדרבה, צריך ללמוד ממנו להרחיק כמטחוי קשת מכל נדנוד מחלוקה, וז"ש פרשה זו יפה נדרשת במדרש תנחומא, היינו יפה הוא רק ללמדו במדרש אבל לא לעשות כמוהו ח׳׳ו כי מחלוקה גורמת היזקות והפסידות רבות בכל ענינים דוחה כמה פרנסות ומשבית המנוחה ומפריע הדת וכבר אמרו חז"ל אם אין שלום אין כלום ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. הנה דוד המלך עליו השלום בספר תהלים שלו מצינו שהתפלל הרבה על השלום ולפי דעתי היו הרבה אנשים ממתנגדיו שהיו אומרים שאין כוונתו באמת על השלום רק לטובתו הוא דורש שיודע הוא שאם יהיה שלום יהיה לו מנוחה וישב השקט ובטח על כסא מלכותו. וכדי להוציא את עצמו מחשד זה התנצל דהמע"ה ואמר למען אחי ורעי אדברה נא שלום, דהיינו אין כוונתי בהתפללי על השלום למען טובתי דוקא אלא למען אחי ורעי אדברה נא שלום, היינו בשביל טובת אחי ורעי בני ישראל, כי כשיש מחלוקה מעמד כלל ישראל ומצב קיום פרנסתם סובלת דחי תחת רעש המחלוקה. וביותר כוונת תפלתי על השלום למען בית ה' אלקינו, כי כשיש מחלוקה ח"ו אז בית מדרשות ובתי כנסיות מקדשי מעט  שוממים ואין מתפלל בכוונה וכל עמודי הדת וקרן התורה סובלת דחי בסיבת המחלוקה. וה' יתן שיקוים בנו אלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובתינו, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלקיו אמן.

 (כפי אהרן)

הרב אהרן סג"ל אפשטיין, בן ר' אפרים פישל וגיטל, נולד בסביבות שנת תרס"ג 1903. הוא היה דומ"צ של קהילת פראג, צ'כוסלובקיה. הרב אהרן הוציא לאור, בתרפ"ח 1928, בהיותו תופס ישיבה בלנישניש, את ספרו "שארית אפרים", על שם אביו שנעלם במלחמת העולם הראשונה. בשער הספר מצויין שהכנסותיו מוקדשות לתמיכה ביתומה אומללה, ושבשל הוצאות הדפוס מודפס רק חלק ראשון מהחידושים שהוכנו לדפוס. בתרפ"ט יצא לאור "מנחת שבת" בסאטמאר, ובו מזמורים, ברכי נפשי וט"ו שירי המעלות, עם ביאור "חלת אהרן" מאת הרב אהרן סג"ל אפשטיין מפראג מו"צ בק"ק בעלעניעש. בתרפ"ט הוציא הרב אהרן את ספרו "בני אהרן – ‫ כולל שאלות ותשובות חלת אהרן ובסופו חדושים בהלכה ובתלמוד". ‬ יהודים שגורשו מפראג, עם מטלטלהם ברוחובות בשנת תרצ"ב, הוציא את "קונטרס אהבת דוד", יחד עם מו"ה שלמה צבי ליעבען. קונטרס זה מכיל דברי הספד והערכה למו"ה מיכאל דוד  ליעבען ז"ל, שהיה ראש החברה קדישא בפראג במשך ארבעים שנה. "שו"ת כפי אהרן, חלק ראשון" הודפס על ידו במונקאטש בשנת תרצ"ג 1933, עם הסכמת חותנו הרב אהרן צבי קסטנבוים דומ"ץ ק"ק ט. אוילאק, ועם הסכמת הרב יוסף אלימלך כהנא אב"ד אוונגאר. באדר תרח"ץ 1938 הוציא לאור את ספרו "בסימא דפוריא על מגילת אסתר, ביאורי מקראותיה ומאמרי חז"ל, בהבטה והשקפה סקירית על גלגל החוזר, העולמי בכלל, והיהודי בפרט, גם בהוה". בפתיחת הספר מובאת הסכמת הרב יהודה ליב צירלסון, אב"ד קעשנוב ורבה הראשי של בסרביא, לשו"ת "כפי אהרן" חלק ב, שנותר בכתב יד. הרב אהרן נספה בשואה עם רעייתו וילדיהם. הי"ד.

דוד-נעים זמירות ישראל / הרב יצחק אייזיק הירשוביץ הי"ד

בכל יצירות הרוח, אשר יצרה האנושיות, בכל הדורות, אין דוגמא לשירי דוד, יען כי כולם יצירי רוח ודמיון האדם המה, ודוד המשורר האלקי – "רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו".

לפני המשורר הזה נגלו כל תעלומות סתרי עולם; השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, ההרים והגבעות נגלו לפניו.  דברים שכסם עתיק־יומין מעין כל חי, לפניו היו גלויים וידועים. הוא הקשיב רב קשב לשירת כל בריה ובריה וכל כח וכח, אשר ישיר לה' והד קולם נשמע בנפשו פנימה וישתפכו לשירה אחת נוראה ונפלאה מאין כמוה. וכאשר נגלו לפניו כל סודות הבריאה, כן נגלו לפניו כל תעלומות התולדה. כל עבר ישראל עם גבורותיו ונפלאותיו, וכל עתידותיו הגדולים והנוראים, כל עבר הגויים עם כל עלילותיהם ומזימותיהם, כל גבורותיהם והבליהם, ועתידות כל העולם כלה – ראה באספקלריא מאירה. הוא ראה את עמו נושא אור האמת והאמונה, הצדק והחסד בין הגויים ולוחם מלחמת עולם, בכל פינות עולם, בעד כל האידיאלים היותר נכבדים, אשר להאנושיות. אך הוא ראה וידע, כי ישראל הוא נשמת חיי העולם כלו, והיא היצירה היותר נפלאה, שיצאה מתחת ידי היוצר ב"ה. אך הוא ידע והכיר את גודל עם ישראל, אשר להבות לא יוכלו לו, נהרות לא ישטפוהו וכל הרוחות שבעולם לא ינצחוהו ואשר אלפי שנים יעברו ויעבירו לפניו גויים  ומלכים, כבני מרון. על ידי מזמוריו ושיריו כבש את דרך ה' לפני עמו ישראל, ועל ידם היה למלך הרוחות והלבבות. לא רק לעמו, כי אם לכל האנושיות כלה, עד עולם. ויפה אמר המשורר האנגלי בירון: "דוד המשורר מכהה אורו של דוד המלך, כאשר תכהה החמה אורה של לבנה".

ולא רק לשעתו מלך דוד על רוחות בני אדם, כי אם לדורות עולם. וזה כשלשת אלפי שנה דבריו חיים וקיימים, נוצצים ומאירים, ולא רק בקרב ישראל, אשר יחיה תחת השפעת שירי דוד, עד אשר לא תעבר עליו תפלה או סעודה, מבלי הזכיר את שמו, ולא יעבר עליו יום מבלי שיר את שירי עזו, כי אם לכל העמים והמדינות מסוף העולם ועד סופו, בכל קצוי ארץ וים רחוקים, היה ספר תהלים למגדל המאיר לכל עובדי ארחות ים החיים, ובני אדם מכל המינים, הלשונות והצבעים, ימצאו בו הארה באור ה' ותנחומות־אל עם טהרת הלב והמחשבה, התקדשות החיים פה עלי אדמות, ונשיאת עין לעתיד הרחוק והוודאי, תכלית תקוות כל האנושיות.

ולכן יאמר עליו בצדק: "דוד מלך ישראל חי וקיים"!

(עם עולם)

הרב יצחק אייזיק אליעזר הירשוביץ הי

הרב יצחק אייזיק אליעזר הירשוביץ הי"ד היה אחד מגדולי התורה והיראה המצויינים בדור הקודם, שהקדיש עצמו כליל לחינוך תורני של בני הדור.
נולד בד' בכסלו תרל"א,1871, כבן זקונים לאביו הרבני אריה לייב ז"ל ולאמו מרת ליבא דבורה ע"ה, בעיר החוף הלטבית ליבאו על גבול פרוסיה המזרחית. מגיל ילדות הצטיין יצחק אייזיק אליעזר ביראת שמים תמימה ובכשרונות ברוכים. ששת אחיו ואחיותיו הגדולים הושפעו מנחשולי ה"ההשכלה" שהגיעו לעירם, היו לאנשי מסחר מצליחים אך לא המשיכו במסורת בית אבא. ההורים הדואגים לא חסכו מאמץ ושלחו את יצחק אייזיק אליעזר ללמוד בבית הספר החרדי בליבאו, בנוסח "תורה עם דרך ארץ" בהנהלת הרב משה צבי גרינברג ז"ל.

בשלהי תרמ"ה, כאשר מלאו לו  15 שנה, עבר לישיבת טלז, ועשה חיל בתורתו, בשקידה וביגיעה עצומה. ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל בחר בו כחתן לבתו מרת חנה קירל רחל ע"ה, ושלח אותו ללמוד לזמן מה בישיבת וואלוז'ין. בשל סגירת הישיבה עבר ללמוד בעיירה באקשט הסמוכה לוואלוז'ין שם חזר 9 פעמים על מסכת יבמות בעיון נמרץ וחידש בה חידושים נפלאים, ולאחר שובו לטלז התקיימה החתונה בח' בכסלו תרנ"א. בשנים הבאות היה סמוך על שולחן חותנו והמשיך לשקוד על התורה והיראה בעליית ביתו בהצנע לכת. עם הזמן יצא התקבצו סביבו קבוצה מבחורי הישיבה הגדולה, כדי ללמוד מפיו תורה ומוסר. בהמשך השמיע שיעורים ושיחות מוסר בישיבה והעמיד תלמידים הרבה.

בפורים שנת תרס"ו, 1906, נבחר לרב בטלסן, שבלטביה, שם החל את תור הזהב של יצירתו התורנית-ספרותית. במטרה להילחם בהשקפות הזמן המודרניות פרי השפעת תנועת ה"השכלה" ולהשריש בקרב המן העם את השקפות התורה, כתב יצירות בתחום המחשבה הישראלית, ושקד על טיפוח הספרות והעיתונות החרדית, כשהוא מוותר לשם כך על הפצת חידושי תורתו והגיגיו בדרוש ובאגדה. עשרות מאמריו התפרסמו בביטאונים "יגדיל תורה", "המודיע", "נחלת צבי", "דרכנו" ועוד. הוא חיבר את הספרים: "כרם בית ישראל – פרקים בתורת הבית היהודי" (וורשה תר"ס, בשפה הגרמנית), "מיטב היגיון – פרקים במחשבת היהדות לפי כתבי רש"ר הירש" (תרע"ג), "הליכות עם עולם – דברי ימי ישראל" (קובנה, תרפ"ט), אשר היו נפוצים בקרב קהילות יהודים במזרח אירופה ובמערבה. הוא הביא לדפוס, יחד עם גיסו, את "שאלות ותשובות אליעזר" מאת חותנו.

בימי מלחמת העולם הראשונה גורש על ידי השלטונות הצאריים למינסק,  שברוסיה הלבנה, ונדד בערים שונות ברוסיה. בין היתר שהה בסמולביץ, שברוסיה הלבנה, ולימד תורה עם הרב אלחנן וסרמן הי"ד ב"ישיבת ענף חפץ חיים", בפני חלק מתלמידי ישיבת ראדין שעברו לשם. חלק מהתלמידים עברו לעיר הסמוכה איהומן, ולמדו שם במשך כחמש שנים, עד לגמר מלחמת העולם הראשונה. בתרפ"א, לאחר שהרב וסרמן נאלץ לעזוב, נשא הרב הירשוביץ לבדו בעול קיום שתי הישיבות, בסמילוביץ ובאיהומן.

בתחילת ימי השלטון הסובייטי ברוסיה סבל ייסורי נפש קשים מרדיפות היהודים וגזירות הדת שהובילו לחורבן התורה. הוא טרח בגופו ודאג להבריח את תלמידיו מתחומי רוסיה בחזרה לפולין ולליטא, ורק לאחר שהצליח להעביר משם את כל תלמידיו עזב את המקום עם משפחתו ואחרי תלאות מרובות הגיע בתרפ"ב לסלובודקה. הוא דחה מספר הצעות לכהן במשרות רבניות חשובות, ושאף להמשיך בהרבצת תורה. תוך זמן קצר נתמנה למנהל הישיבה לצעירים "אור ישראל" ע"פ בקשת ה"סבא" מסלובודקה. אחר כך היה המנהל הרוחני של בית המדרש למורים חרדים "יבנה, בטלז.

בתרפ"ו, 1926, נתקבל לרב בווירבולין-וירשבולוב, שבליטא ופעל בה עד לסוף ימיו. באותה שנה הוציא לאור את מסתו של הרש"ר הירש "דער אידישער שבת" בתרגום עברי.

הוא היה פעיל מאוד באגודת ישראל ובאגודת הרבנים דליטא להרמת קרן התורה בכל המדינה. בד' בכסלו תש"א, עם הגיעו לגיל שבעים, ערך צוואה ארוכה ובה הוא מסכם את חשבון הנפש האישי והכלל ישראלי, תוך התייחסות למאורעות תקופתו. הצוואה הודפסה בסוף הספר "מיטב הגיון" (הוצאת "נצח" 1967).

כשכבשו הגרמנים את ליטא בקיץ תש"א, ברח לקלם  וניסה, יחד עם רבנים חשובים נוספים, למצוא שם מקלט בבית ה"תלמוד תורה", שם. ביחד עם עוד תשעה רבנים עבר לעיירה אוזנבנט, שם נטבחו, יחד עם יהודים רבים, על קידוש השם ביום ו' באב תש"א. עצמות ההרוגים הועברו לאחר 15 שנה לקבר אחים בבית העלמין בוילנה. לרב יצחק אייזיק אליעזר היו ששה בנים ושלוש בנות. בנו, הרב יהודה ליבר הירשוביץ, היה השריד היחיד שנותר בחיים מכל בני משפחתו.